ביום חמישי בערב, שמתי לי פודרה, סידרתי ריסים, סירקתי שיער ויצאתי עם בן זוגי, לחתונה. לא סתם חתונה, החתונה של רונה דנקנר, בתו של נוחי דנקנר, הבוס החדש של בן זוגי. מה שנקרא, אירוע בענייני עבודה. התרגשתי, ודאי שהתרגשתי. לא בכל יום אני זוכה להשתתף באירוע שכזה. 

 

עמוק בלב, אני סקרנית וגם טיפה מקנאה בחלק מהפרצופים שאני מזהה במקום. אנשים רבים יש שם, וחלקם מוכרים לציבור כעשירים. ובדומה לאחרים, גם אני מקנאה מעט בעשירים, ידוע שכסף הוא מאד שימושי, והופך את הייאוש ליותר נוח.

 

בפניה לשביל שמוביל לחתונה, עמדה קבוצת מפגינים קטנה, שנשאה שלטים ברוח המחאה החברתית. עמד שם בחור צעיר וצעק במגאפון על כל הרכבים החולפים. ישבנו במכונית, שי ואני, שנינו רחוקים מאוד מלהיות עשירים, ובחנתי את התחושה שלי ברגע המוזר הזה.

 

אחרי הכול, אני תומכת במחאה הזאת. גם אני רוצה צדק חברתי. אני בעלת דעות פוליטיות שמאליות, על רקע חברתי, גדלתי להורים ממעמד הביניים בעיר חדרה; אני מקפידה להגיע לקלפי ולנצל את זכות ההצבעה שלי, זו שעבורי היא גם חובה.  והנה, נדמה לי שאני מתבוננת על המחאה הזאת מהצד. אני לא מאלה שישנים באוהלים. למעשה, אסכים לישון באוהל רק אם חיי יהיו תלויים בכך.  יש לי דיעות פוליטיות, אבל אני לא מעורבת.

 

אני חלק ממי שנקרא "הרוב הדומם". אני הולכת בדרכי, מקפידה לנהל את חיי מתוך אמונות ועקרונות, סולדת ממלחמות, תומכת בשלום ובפשרה. מעריצה את נלסון מנדלה ואת מהטמה גנדי. מעדיפה את דרכי הנועם על דרך המחאה. גם כשאני מאמינה במשהו בכל ליבי, אני מחפשת את הדרך החוקית, הלגיטימית, ליצור שינוי. אני יודעת שזו דרך ארוכה יותר, אבל אני בוחרת ללכת בדרך הזו. אז מה אני מרגישה כשהאיש הצעיר עם המגאפון מקלל גם אותי ומאחל לי דברים נוראים? אני מרגישה תסכול, הלוואי והעולם היה חד וחלק ופשוט כפי שאולי הוא רוצה להאמין.

 

בשבת בבוקר, ערב ההפגנה הגדולה ביותר של המחאה, זו שראשיה מכנים "הפגנת המיליון", שקלתי לראשונה לצאת לרחוב ולהפגין. לקחת חלק בהיסטוריה. אף עשיתי רשימת מלאי של עקרונות ודיעות לגבי המחאה:

 

הנה הדברים הברורים לי:

אני מאמינה בצורת החיים הקפיטליסטית. לא הקפיטליזם החזירי ששטף את העולם, אבל קפיטליזם כצורת חיים כלכלית הכי קרובה להיות הגיונית.

אני תומכת בשלום. שלום בין מדינות ושלום בין עמים. ושלום בין אזרחים מאותה מדינה לבין עצמם.

אני בעד צדק. צדק חברתי. וצדק מוסרי. וצדק כלכלי. וצדק אנושי.

אני תומכת בזכות המחאה וההפגנה, כי אני תומכת בדמוקרטיה ומאמינה שהיא צורת הממשל הטובה ביותר שיש לאדם.

 

 

מה קשה לי?  שיקולי הנגד:

צדק. כיצד יודע אדם מה "צודק" ומה לא. באיזה צדק מדובר? בצדק של דפני ליף, בצדק שלי, בצדק של הדת היהודית, בצדק של בית המשפט, בצדק של החברה האנושית? מילה גדולה ? "צדק" ? אני לא בטוחה שאני מבינה למה הם מתכוונים כשהם קוראים אותה בגרון ניחר.  במבחן בין צדק לשלום אני מעדיפה שלום. אני מאמינה גם באמירה, "מוטב להיות חכם מאשר צודק". בכביש, וגם בחיים.

 

חשוב לי שהמחאה הזאת תלבש זהות פוליטית. יש לה היבטים שקשורים לחיינו כאן בישראל ולבחירות שבחרו כאן ממשלות לאורך השנים, ואי אפשר להתעלם מהן ומהמשמעות הפוליטית שלהן. עמימות הפוליטית הזאת אינה נוחה לי.

 

לא ברור לי: מה הלאה?  מה מבקשת המחאה הזאת להשיג?  נדמה שכל מי שמוטרד ממשהו כזה או אחר, הצטרף לגל, ולא ברור מה בעצם דורשים כרגע מובילי המחאה. מי מנהיג את המחאה הזו?  כן, אני מכירה את השמות הבולטים. גם אני קוראת עיתונים. אבל יותר מכול חסרה לי מנהיגות אמיצה, ישירה ונוקבת.  מנהיגות שקוראת לילד בשמו ומובילה עם אג'נדה ברורה והמלצות קונקרטיות לשינוי. כרגע אני שומעת צעקות, סיסמאות. אבל בתוך הבליל של המילים, אני לא מצליחה לזהות שום מסר שאני באמת מבינה עד הסוף.

 

בצהרי שבת, שי ואני התיישבנו להחליט האם לנסוע להפגנה. אנחנו תומכים בה, אנחנו רוצים בהצלחתה, אבל משהו מפריע לנו. יום קודם לכן הוא אומר באיזה מקום כי  יש רגע בו המחאה צריכה לעבור משלב הרומנטיקה לשלב הפרקטיקה. ושם נופל לי האסימון: אני לא טיפוס רומנטי, אני אדם פרקטי. והפרקטיקה של המחאה הזאת אינה ברורה לי.

 

אחרי מי אני הולכת, בעצם? לאן הם מבקשים להוליך אותי? מה הם מבקשים לעשות? אני לא יודעת, ואני לא חושבת שמישהו מהם יודע. כשהם יידעו להסביר לי מה הם מבקשים בעצם, אצא לרחובות להפגין. אולי אפילו אסכים ללון באוהל.

 

 

עוד ב-Onlife:

באתי להפגנת המיליון - עם 7 כובעים שונים

צייד מכשפות 2011: על הכוונת - דפני ליף וסתיו שפיר

ה-1 בספטמבר - זהו יום האשה האמיתי