עיתון "ליידי גלובס" בחר בדפני ליף כאשת השנה שלו. אפשר לאהוב אותה, אפשר לשנוא אותה, אפשר להסכים עם המחאה החברתית או להתנגד לה, אבל דבר אחד ברור: שום דבר לא יהיה כשהיה לפני ה -14.7.11, עת הקימה דפני ליף את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב. הבחירה היא בהחלט ראויה, וקשה להתווכח עם ההשפעה שהיתה (ויש עדיין) לליף על מהלך הדברים במדינת ישראל של 2011.

 

בראיון כן ועמוס סיפקה דפני ליף חומר לכותרות רבות, כשם שרק מי שאינה מתנהלת עם רני רהב לצידה יכולה לספק. כך ניתן היה לקרוא על בדידות עצומה, על מאבקים בלתי פוסקים, על לב גדול מאוד, כמעט גדול מדי ואפילו שבור. אבל  עורכות המגזין בחרו לשים בראש הכתבה ציטוט של ליף בו היא מספרת על אונס שעברה. אין דרך אחרת לראות את זה, כותרת הכתבה היא בעצם 'דפני ליף: "נאנסתי"', לא פחות ולא יותר.

 

אפשר לבוא ולטעון כי מדובר בכותרת פופוליסטית, צהובה וזולה, ולזעום על כך שהיא מגיעה דווקא מעיתון החרט על דגלו העצמה נשית כאג'נדה. אפשר, כמובן, גם לתהות מה בדיוק הקשר בין הכותרת הזו, ובכללה גם המקרה עצמו, לכל נושא המחאה החברתית. מה בעצם הטעם או המטרה מאחורי הווידוי הזה (במילים אחרות: מה אכפת לי?).

 

הוידוי "מזיק למחאה"?

יש המגדילים לעשות, וטוענים כי הוידוי הזה ממש מזיק למחאה, לא פחות. אם לשפוט על פי המרחב האינטרנטי, אין כלל דיון על בחירת המוסף בליף כאשת השנה. גם אמפתיה אנושית לאותו אסון פרטי שאירע לה כשהייתה בת 14 לא נראתה על הקירות הגועשים. מה שכן ניתן היה לראות הוא חזרה אחורה בזמן, חודשיים ליתר דיוק, בכל הקשור לחרב הפיפיות שניתן לכנות בדוחק חופש הביטוי.

 

 

אולי זה המקום לשאול את עצמנו מה מקומה של חמלה אנושית ומעט זהירות עם נפשו של אחר בתוך הקריאה לצדק חברתי. משום מה, כשמישהי אוזרת עוז, וחושפת ברבים שהיא עברה טראומה כל כך קשה כמו אונס, היא נתקלת לרוב בתגובות קשות, לעיתים אלימות, שמסרבות להכיר בחוויה שלה כמשהו טראומתי, פוצע ומצלק מאין כמוהו. אף קורבן של פשע אלים לא זוכה ליחס הזה, למעט נפגעות תקיפה מינית.

 

האם אמפתיה לסבל היא נחלתם של הבדואים/הפלסטינים/מחוסרי הדיור ומשוללי הזכויות בלבד? האם עצם המאבק הוא לא על היכולת לראות אנשים כיצורי אנוש, פגיעים וכואבים? האם מעט יותר רגישות לא נדרשת כשמישהי חושפת את פצעיה המדממים?

 

גם דיבור על אונס הוא צדק חברתי

בלב לבו של המושג האמורפי "צדק חברתי" נמצא הקול. היכולת להשמיע אותו, להגביר אותו, עד שכל העולם ישמע, עד שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו. קולן של נשים הושתק במשך אלפי שנים, והוא מושתק עדיין. ערווה, היסטריה, כל תירוץ הולך, ובלבד שנשים לא תשמענה את קולן, בעיקר לא במרחב הציבורי. נשים מהוות יותר מ-51% מהאוכלוסייה, ובכל זאת זוכות ליחס של מיעוט סקטוריאלי.

 

דפני ליף כנראה לא הפנימה את השיעור הזה, שקולה מסוכן לסדר החברתי. ואולי זו הנקודה, אולי יותר מהכל זו הפואנטה האמיתית של דפני ליף, שמתוודה ומתוודה ועדיין נותרת חידה, בעיקר בעיני אלו שלא ממש מתאמצים להאזין בתשומת לב. כמו שבוקר אחד קמה והקימה אוהל מול הבימה, מבלי לתהות שעות בינה לבין עצמה האם איוונט בפייסבוק הוא הכלי הראוי לגרום להמונים להתנתק מהמסך ולצאת לרחוב, ובכך הפכה למה שהפכה - כך אולי חלקה את אותו וידוי אינטימי.

 

בין אם שקלה או לא את האימפקט שלו, בין אם התכוונה או לא להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי וממש כפי שהיא לא תהתה אם האוהל שלה יעצבן כוחות גדולים ממנה - כך היא לא שואלת את עצמה, ואף אחד אחר, את מי זה יכעיס אם היא תודה במי שהיא. כי מקרה כזה, יודעת כמעט כל אישה שלישית בישראל, הוא חלק ממנה.

 

 

הדיבור הנשי של ליף הוא הדיבור החדש

 דפני ליף מדברת דיבור רגשי, כן, שקוף. בואו נגיד את זה - נשי. ורבים ממהרים לבטל אותה בדיוק בגלל זה. הם שוכחים שהדיבור הזה הוא-הוא השיח החדש. הוא מה שאיפשר לנו לצאת מהבית ולהרים את קולנו.

 

 

בשנות השישים של המאה הקודמת בארה"ב, פרץ הגל השני של הפמיניזם. נשים נפגשו והחלו לחשוף באומץ את הקשיים והבעיות שלהן, ונדהמו לגלות כי כולן סובלות מאותן המצוקות בדיוק. מהמקום הזה נולדה בשורה מהפכנית: "האישי הוא הפוליטי".

 

בשנת 2011 במדינת ישראל, הקושי הכלכלי היה הסוד השמור ביותר בעולם. חיינו בחברה שבה לשאול אותך על חיי המין שלך היה לגיטימי יותר מלשאול אותך על המשכורת שלך, ומצב חשבון הבנק היה הדבר האינטימי ביותר בעולם. כולנו ישבנו ספונים בבתינו עם הסוד הנורא, ועם תחושת האשמה. למה לא נסעתי לשלושה סופרים שונים בשביל המבצעים הכי טובים ואיך, לעזאזל, העזתי להרשות לעצמי בירה בסוף יום עבודה של 12 שעות. ואז באה דפני ליף ונחשפה באומץ במערומיה כשהתוודתה: אין לי בית. אין לי כסף.

 

המשמעות: "לא תשתיקו אותי"

הוידוי של ליף שיחרר את כולנו. גילינו שאנחנו לא לבד, אנחנו לא האשמים. מישהו עושה את זה לנו. להגיד "אני נאנסתי" זה בדיוק כמו לומר "ב' זה אוהל". בשקיפות, בלי להסתיר, בלי להתבייש, בלי להתנצל.

 

 

המשמעות היא זהה: "גם אני חלק מזה, אני לא אשמה בזה ולא תשתיקו אותי. אני לא משתפת פעולה עם ההשתקה הזאת יותר". שליש מאזרחיות ישראל יזכה לגלות שהוא לא לבד. זה המון. אם אני לא צריכה להתבייש בזה שאין לי בית, אני בוודאי לא צריכה להתבייש בזה שנאנסתי. כי הבושה, בדיוק כמו בנושא הכלכלי, היא חלק מהותי ממנגנון השיתוק, שמשרת את בעלי האינטרסים. שחיתות במערכת השלטון כוללת בתוכה גם נשיא שהוא אנס סדרתי, ש-א' ממשרד התיירות, דפני ליף וכולנו עוד משלמים לו פנסיה, בעת שהוא נופש בביתו אחרי שהורשע בבית משפט.

 

חלק מהותי מהעצמה נשית זה לבוא ולדבר על זה, להגיד בקול רם. תקיפה מינית היא אחד הפשעים הכי נפוצים בחברה שלנו, שלא מדברים עליהם. וזה מכוון. דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, ושינוי הוא שינוי הוא שינוי. אם המהפכה מבקשת צדק חברתי ולא ירידה במחירי הדיור, אם המאבק הוא על זכויות אדם, אזי women's rights are human's rights. חברה צודקת, שמיטיבה עם אזרחיה, חייבת להיטיב גם עם אזרחותיה. או כמו שגנדי ניסח זאת: "עד שכולנו חופשיים כולנו עבדים".

 

 

סיוע ולתמיכה במאבק לצדק חברתי.

לאתר המאבק לצדק חברתי

 

 

עוד ב-Onlife:

 

ציד המכשפות החדש: דפני ליף על הכוונת

מהו שילוב התרופות היעיל ביותר נגד כאבים - ומה לא באמת עוזר?

יחימוביץ או פרץ - תלתול או החלקה?