לאחרונה אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בשפה* ומיגדור שהיא מאלצת אותנו לתוכו.

 

בשיחה עם הקטנה, בת ה-4.5 היא סיפרה על ארמון של נסיכות ופיות, יופיו הרב וצבעוניותו המתפרצת (כמה שאפשר להתפרץ בורוד וסגול מנצנץ). ניסיונותיי המאולצים והמודעים להכניס שיח פמיניסטי בסביבתי ואיתה גרמו לי לשאול שאלה על הארמון עצמו. רציתי להסיט את השיח מהרגיל והשגרתי לגילה אל מקום אחר שיעורר חשיבה ולכן שאלתי אותה "ומי לדעתך בנה את הארמון?". לא הספקתי לסיים את המשפט והבנתי איך במו פי סגרתי את מחשבתה.

אתר האקדמיה ללשון עברית לימדני שלא סתם ניסחתי את השאלה באופן בו ניסחתי אותו. השתמשתי בצורת הסתמי ("בנה") מאחר ורציתי לאפשר לה חשיבה רחבה ככל שניתן. ביצעתי פנייה בלשון זכר כי כאשר אין צורך להבחין במין יש להשתמש בצורת הסתמי שהיא צורה לא מסומנת ובעברית היא ברירת המחדל.

אבל באופן ניסוח השאלה, הלכה למעשה לא איפשרתי לה חירות מחשבתית ואילצתי אותה לחשוב על דמות שהיא בהכרח זכרית. השאלה טומנת בחובה הבניה מגדרית, ובמעטפת של שיח פמיניסטי פורץ בטון ומלט, הצבתי יסודות איתנים ובעיניי, לא סתמיים בכלל.

כשניסחתי את השאלה מחדש, שאלתי "מי לדעתך בנתה את הארמון?". ראיתי כיצד היא מתבלבלת וחוזרת אליי בשאלה - "בנתה?!?!". לא ויתרתי והקשיתי "אכן בנתה" היא החליטה שבת הים הקטנה בנתה את הארמון.

נדמה לי שדיון במודל הנשי שמוצב לפניה הוא ארוך מכדי להתחיל להתעמק בו עכשיו ואילו אני אסתפק בעובדה שהיא קיבלה על עצמה את הדין ובחרה דמות נשית שהיא אוהבת לבניין הארמון.

 

במקרה אחר, כשדיברתי בלשון נקבה רבות וכללתי בהתייחסותי גם את בני המין השונה ממני, הגדול בן ה-6.5 התקומם - "למה את כוללת אותי ואומרת 'מיואשות'? אני מיואש!". למען האמת אני הייתי מיואשת והוא היה מיואש גם כן אבל ההתקוממות עוררה אותי ? "למה אתה חושב שלהגיד 'מיואשים' יכלול את הקבוצה כולה כשאנחנו 3 נשים ואתה?". תשובתו היתה פשוטה ובמקרה זה לא אאשים את מערכת החינוך בה סיים את שנתו הראשונה. פשטות תשובתו נטועה עמוק בהבנה סמויה ולא מודעת של השפה שהתפתחה בו ואופן השימוש בה, כפי שלמד מכל מי שלקחו חלק בשיח ובמגע עימו. הוא ענה "כי המילה 'מיואשים' כוללת גם את הבנות ולא רק את הבנים. 'מיואשות' לא מתייחס לבנים ולכן את לא יכולה להשתמש בצורה הזו".

היאוש ודחף המלחמה התעוררו במקביל אבל באמת היה חם מדי מכדי להמשיך את השיח. ביני לביני החלטתי כי בני יאלץ להתמודד ולהתייאש ולקבל את העובדה שאתייחס גם אליו כשאומר ש"אנחנו מיואשות".

במשפט אחד, בן 6.5, הגדיר לי, אימו, מה מותר ומה אסור לי והיכן מקומי והבנתי כי בעיניי זו תמצית הדיכוי.

אבל אני אימו ומתפקידי לחנכו ואני שואפת לחנכו ברוח פמיניסטית, ומאחר והשפה היא אמצעי הקשר העיקרי בין אחרת לאחר, אני מוצאת שלאופן השימוש בשפה יש תפקיד מכריע בחינוך זה.

עד שלא אעמוד על המשמעויות הלשוניות הנטועות בשפה העברית ואבחן אותן, שוב אעטוף בעטיפות פמיניסטיות יפות ואקדמיות ליבה קשה של סקסיזם ואפליה.

 

אחזור לצורת הסתמי, שכמה שהיא סתמית לכאורה, היא מאד מקוממת כשמעמיקים בה.

 

האקדמיה ללשון עברית מוגדרת כמי שאמונה על כיוון דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, צרכיה ואפשרויותיה. בהבנתי הצרה וכפי שנראה שהאקדמיה נתפסת בציבור אכן מתפקידי האקדמיה הוא גם לבצע פעולות לשוניות ברוח התרבות. כשהאקדמיה נדרשה להכריע בעניין שילוב מילים לועזיות בשפה והאם למצוא להן חלופות עבריות מוצאת האקדמיה את דרך האמצע כדרך הנכונה והמתאימה ביותר ודוגלת באיזון ? "דרכה של האקדמיה היא דרך האמצע: כל מקרה נדון לגופו - ומוכרע על פי השיקולים שנמנו כאן".

 

במובן הפמיניסטי אני תוהה, האמנם להתעלם מיותר ממחצית משתמשות השפה העברית זו מציאת דרך האמצע?

 

המשכתי בחיפושיי. הדוגמאות המוצגות מובאות מאתר האקדמיה.

בעברית יש לומר? "גן ילדים" או "בית חולים" ואין זה משנה אם מדובר ברוב נשי או לא (למשל, גן שבו יש רק בנות עדיין יקרא "גן ילדים" ולא "גן ילדות"). במקרים בהם ישנה התייחסות מפורשת לנשים, תינקט לשון נקבה, כמו "בית יולדות". אולם, במשפטים בעלי מבנה סתמי (זוכרות? כאשר אין צורך להבחין במין) השימוש יהיה לשון רבים, גם כאשר הפנייה תהיה לרבות ? "כאן בונים" (ואני מוסיפה ? "האט" וכל שילוטי הכביש למיניהם).

הנקודה המרתקת בעיניי היא שגם כאשר הפנייה מכוונת לנשים בלבד ואין שום סיכוי שגברים יכללו בה, במשפט בעל מבנה סתמי יש לעשות שימוש בלשון זכר. והדוגמא המנצחת היא "איך יולדים ללא כאב" (מאתר האקדמיה).

כיצד נוכל להאשים או לכל הפחות לגחך על נשים שאומרות "כשאתה סובל מכאבי הצירים כל מה שאתה רוצה זה א-פי-דו-רל"? השפה, שהיא אבן בסיס בתרבות ובחברה, הרגילה אותן להתייחס אל עצמן ואל אחרות בצורה זו עד כדי יצירת ניכור מובנה שלהן מעצמן.

הרגל זה כל כך סמוי ומובנה עד כדי כך ששיח נשי המתקיים בלשון זכר הוא ברור והגיוני אולם נשים שידברו בלשון רבות, גם כאשר יש רוב נשי או כשהן מדברות על עצמן, מילותיהן יצרמו לאוזנינו המורגלות בשיח מפלה ויתעורר הצורך לתקן אותן או לכל הפחות לדרוש הבהרה.

 

הדבר מוביל אותי לנקודה האחרונה שממחישה את תפיסת הציבור את האקדמיה ואת רתיעתה של האקדמיה מפני פעולה שחלילה תגרום לשינוי כל שהוא, במובן הפמיניסטי.

בציבור רווחת הדיעה כי האקדמיה החליטה שבמקרים שבהם מדובר ברוב נשי, יש לפנות בלשון רבות. המהדרות יוסיפו את עניין ה"בטלה בשישים" והמהדרות שבמהדרות יחשבו כמה זה "בטלה בשישים" וידקדקו על קוצה של חווה (או קוצו של אדם) ולא יאפשרו פנייה בלשון רבות אם יש 2 גברים בין 50 נשים.

זו תשובת האקדמיה -  "בציבור מתהלכת שמועה ולפיה החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשים יש לנקוט לשון נקבה.אבל זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך."

  

זהו חטאה הכפול של האקדמיה.

 

מצד אחד, מטרותיה מגדירות לה לכוון את התפתחות השפה לפי טבעה, צרכיה ואפשרויותיה ואני מודה שאני מפרשת משפט זה בכיוונו הרדיקלי שיטען כי התרבות המשתנה בהכרח משפיעה על השפה וחייבת להתקיים הדדיות ביניהן.

לעניות דעתי הדלה עד מאד, על מוסדות החברה (ובמקרה זה, האקדמיה) לאפשר זאת ולפעול לשם כך, בדיוק כפי שהרוח הטכנולוגית מאלצת את השפה להתרחב ולהשתנות, גם אם "רק" מדובר ביצירה של מילים חדשות.

מצד שני, האקדמיה נמנעת מלקבל החלטה אפילו במובן זה, והצדקתה היא כי "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו."

 

אני חושבת שקביעה זו אכן משרתת את מטרת האקדמיה, אך במובנה הצר.

זו אכן דרכה של העברית (או של יוצריה ומחייה הגברים...?).

מצערת אותי ההבנה הזו ועם זאת היא מעוררת בי רוח שתאתגר את השימוש שלי בשפה העברית.

 

בסופו של דבר, האקדמיה פונה רק ל"דובר מן הדוברים" ואילו אני יכולה להתייחס אל עצמי רק כאל דוברת.

 


*השימוש בלשון נקבה בכל הכתוב הינו מכוון ומטרתו לאתגר את השפה והחשיבה מחדש והוא קורא תיגר על ברירת המחדל של צורת הסתמי השגורה בשפה העברית. מי שתמצא טעות או תרצה לאתגר את מחשבותיי מוזמנת בשמחה לעשות כן.