במפגש הראשון בקורס המתנדבות במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית ביקשו מאיתנו לצייר את "האנס המצוי" ו"הנאנסת המצויה". תרגיל מעניין בקבוצת נשים שכולן באו מתוך מטרה להתנדב עבור נשים נפגעות אונס.

 

התוצאות דומות בכל חברה בה מנסים את התרגיל הזה- האנס המצוי הוא בעל חזות עבריינית, מפחידה, לפעמים קצת מעוות, תמיד בעל עיניים שחורות ורעות וגבות עבות, ופעמים רבות עונד תכשיטים גדולים. הנאנסת יכולה להיות צעירה מפוחדת, יפה ולא חכמה מדי, או לחלופין צעירה שמתלבשת בפרובוקטיביות יתירה וצועדת בסמטה חשוכה בלילה.

 

 

 

האמת רחוקה מאוד. אנסים באים בהרבה גדלים וסוגים. הם יכולים להיות הבוס הנורמטיבי בעבודה, הפרופסור החביב והמשכיל באוניברסיטה, או הסבא של החברה הכי טובה. גם נאנסות הן מכל מיני גדלים וסוגים. זו יכולה להיות הבת של השכנים, הסטודנטית באוניברסיטה, הסבתא שפרצו אליה הביתה, או אשה שנאנסת על ידי בעלה בביתה.

 

כל נאנסת היא שונה. היא בת גיל שונה, היא נראית אחרת ולבושה אחרת, היא מתארת אחרת את האונס שלה. נכון שלפוסט טראומה יש קווים דומים, אך תגובותיהן של נשים נפגעות עבירות מין מגוונות כמו הנשים עצמן. כל אשה ואישיותה, כל אשה ותגובתה, כל אשה וכוחות הנפש שהיא מוצאת בעצמה באירוע נורא שכזה, כמו גם הכוחות שהיא מצליחה לקבל מהסביבה הקרובה שלה.

 

יש נשים שנשברות לחלוטין ויוצאות ממעגל החיים שלהן. יש נשים שממשיכות לתפקד כלפי חוץ כאילו לא קרה דבר. יש נשים שנכבות כליל ולאחרונה יש גם נשים שמחליטות להלחם בנחישות רבה. ההחלטה להלחם נובעת אולי ממבנה נפשי מסויים, אבל גם מיותר ויותר קבלה חברתית.

אשה אמיצה אחת כזו, ורד דורון, נצחה השבוע את אביה ואת המערכת המשפטית, עת הצליחה להביא, פעם נוספת, להרשעתו. דורון מסרבת להתחבא מאחורי טשטוש פנים ועיוות קול. היא התראיינה לחדשות ערוץ 2 והכריזה שכמו שאדם שנפרצת דירתו לא צריך להתבייש בהיותו קורבן הפריצה, כך גם אשה שנפרץ גופה לא צריכה להתבייש. העבריין צריך להתבייש ולא הקורבן.

 

הקול הזה הוא קול חשוב ומחזק. הוא מוביל לשינוי חברתי של ממש, לחשיפתם של פשעי מין ודיכוי, ויתכן שלהפחתה בקיומם. הוא קול שיגן על הילדות והילדים שלנו. למרבה הצער, יש אנשים שעדיין רוצים להשתיק אותו.

 

בטור של הדס שטייף שפורסם כאן לאחרונה נותנת שטייף "טיפים" לזיהוי תלונות שווא. לדידה, מתלוננת שלא מתנהגת באופן "נורמטיבי" לקורבן עבירות מין בעיניה, היא לא רק חשודה, אלא לבטח גם אשמה, בהגשת תלונת שווא.

 

אבחונה של שטייף לא רק מרוחק מהמציאות, אלא הוא לוקח אותנו שנים רבות אחורה. הקביעה כי אשה שמגיבה בעוצמה ולא בחולשה בהכרח לא נאנסה נגועה לא רק בהכחשת האונס של האשה הספציפית, אלא בייצור תגובה "נשית רצויה" וכנועה למעשי אלימות ודיכוי מיניים. "אשה נכונה" נשברת כשהיא נאנסת, היא לא נלחמת באנס, ולבטח לא הולכת באסרטיביות ובכעס להגיש תלונה על שנעשה בה.

 

חשיבה כזו היא חשיבה מסוכנת המחזירה אותנו שנים אחורה ופוגעת בהתקדמות משמעותית כמו זו שמנסה לייצר ורד דורון. אין אלא להצטער שאשה שמתיימרת לתמוך בקורבנות עבירות מין מציגה גישה חשוכה ונבערת שכזו.