מאסטר שף: גמילה מסמים עדיפה על כנאפה תאנים?
אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט, ויסלח לי אבי לוי, מנצח העונה של מאסטר שף, אבל האמת חייבת להיאמר.כל מצעד ה"נגמלים בע"מ" חייב לרדת מסדר היום הציבורי בטלוויזיה בפריים טיים. כי אסור שהנוער יתחיל להעריץ את כל מי שאי פעם החדיר לורידים שלו סמים, ניגמל, הגיע לתוכנית ריאליטי והצליח.
במקום, הגיע הזמן שהנוער יתחיל להעריך ולצפות באנשים ש"מחדירים לוורידים" הצלחה, מטרה, יעוד, רצון להתקדם מההתחלה. הרי ברור שבמקום התחרות וההישגים בה, העיקר הופך להיות הסיפור הצבעוני מסביב. וכך אנו מוזילים לילדנו את המשמעות של התמכרות לסמים, לדוגמה, כי, הנה, אפשר לעשות סמים, ואז לצאת מזה, ואז לקבל מחיאות כפיים וגם לזכות בפרס הראשון.
קיבלנו יותר סיפורי גמילה מפסטה מעולה
מאסטר שף היא תוכנית בישול, אחת המצליחות בעולם וגם בארץ, הקונספט: בישול, המסר: ללמוד וללמד.ועל מה מדברים כל העונה? מה שמעתם יותר פעמים, דברים על האוכל שמתפצפץ בפה שבישלו 14 מועמדים ? או סיפורי מכוני גמילה של מועמד אחד?
ידעתי שאבי ינצח ? ומי לא בעצם, כולל ההפקה? מהרגע שהוא הגיע לאודישן. כי הוא בדיוק "החומר" לניצחון. יש לו את הסיפור המתאים, הדרמה המתאימה, הוא "נישאר נאמן לעצמו", שזה בעצם אומר שהוא לא ניסה לעשות שום דבר מיוחד.
תחכום, יצירתיות, תעוזה, חתירה כל אלו לא חשובים ? כי יש את הסינדרלה. והסינדרלה בסיפור שלנו לא ממש חייבת להיות יפה, מתוחכמת, יוצאת דופן , או אפילו עם הרגל המתאימה לנעל הנכונה ? העיקר שהיא הגיעה ממקום של מצוקה היישר לאור הזרקורים.
שלישיית הגמר. (צילום:רועי ברקוביץ)
עד מתי, להיות סובל יהיה כל כך סקסי ואטרקטיבי? עד מתי זה מה שנלמד את הילדים שלנו? כי אני בתור אמא, אישה, מחנכת, הייתי רוצה ללמד קצת יותר ערכים וקצת יותר רצון ושאיפה למצוינות, ואם אני מאפשרת לבת שלי לראות את התוכנית הזאת (ואני לא), שהיא לכאורה לכל המשפחה, אז לפחות, שתישמע משפטים כמו " מאז שהייתי ילד חלמתי להיות טייס", "הוא אדם מדויק", "אפשר לעבוד לפי שיטה" ? משפטים שיסייעו להצליח, מבלי ליפול למקומות חשוכים כמו לסמים.
קציצות עם כל דבר
אז נכון שתוכניות הריאלטי מכוונות מראש למכנה המשותף הכי נמוך, או לבלוטות רגש שאינן קשורות לתחרות עצמה ? שהיא-היא העיקר; נכון שזה מרגיש טוב להסתכל על "החלשים" ולומר "מגיע להם קצת נחת"; נכון שזה קל יותר מאשר להתמודד עם הקנאה של להביט במצליחני ולשאול את עצמנו "איך הם עשו את זה, גם אני רוצה"? אבל אני מעדיפה שילדי ואני נדע איך מטיסים מטוס, ואיך מכינים מאכל יוצא דופן כמו קנאפה תאנים, עם או בלי ריקוטה שנשרפת לי. ובוודאי אני מעדיפה את זה על עוד פעם קציצות עם רוטב, או עוד פעם סיפורים של נפילה לסמים.
הגיע הזמן להראות קצת יותר טייסים, אנשי היי טק, מצליחנים שמלמדים את הנוער איך להנחית מטוסים, להקים חברות, להגשים חלומות, ולא שהחלום הכי גדול בחיים יהיה "לצאת מהסמים". כי אחד החלומות שלי לבתי הוא שהיא בכלל לא "תיכנס לסמים".
כל הכבוד על הגמילה - אבל הניקוד הוא על הבישול
ושלא תבינו לא נכון, אין לי כוונה לפגוע באלפי אנשים יקרים שנפלו לסמים ? אך גם יצאו מזה בהצלחה רבה. אני לא מזלזלת באף אחד מהם, אבל זה לא המדד להצלחה בחיים ? זה רק השלב הראשון.
מה שחשוב הוא מה עושים אחרי שיוצאים מהסמים, איך ממשיכים הלאה ? ולא בתוכנית ריאליטי על בישול ? אלא בחיים. ובטח שלא עם ההרגשה המתמשכת בצפייה שמעגלים למישהו פינות, מצפים ממנו לפחות, או מכוונים אותו לגמר ? בגלל שסיפור החיים שלו מרגש, ולא בגלל שהמאכלים שלו מרגשים. כי טייס, זה כנראה קצת יותר משעמם.