אני לא יכולה לגלות כלום על הסרט החדש שאני משחקת בו.

הגעתי לישראל היישר מסט הצילומים של הסרט בו אני משחקת כרגע, סופרמן, ואני חתומה על הסכם סודיות מוחלט.  אני יכולה לומר רק שהפרסומים נכונים אבל חוץ מזה אני לא יכולה לומר כלום, לא לצד איזה שחקנים אני משחקת ולא על התפקיד. אם אני אחרוג מההסכם אני יכולה לאבד את התפקיד ברגע.

 

 

עוד בOnlife:

מיכל אמדורסקי: "אני לא מבינה למה יצא לי שם של פרובוקטיבית"

אלון דה-לוקו : "למדונה יש משהו שחסר להרבה נשים. ביצים"

נועה תשבי: "הדוגמנות בשבילי היא סוג של נקמה"

 

 

לא נשארים "חברים" עם כוכבים הוליוודיים.

לא מדובר באותו קנה מידה כמו בארץ.  בישראל אתה לא משחק רק בסרט אחד עם שחקן, אתה משחק איתו בתיאטרון, פוגש אותו בטלוויזיה, פוגש אותו בסרט נוסף, נפגש איתו בשינקין - זו לא אותה חוויה כמו שם.  אבל אני בהחלט יכולה לומר שיש אנשים מסויימים שאתה נשאר איתם בקשר מסויים.

 

 

על השטיח האדום לא שואלים אותי על ישראל.

במקום מגוריי יש לי קשר מסויים עם הקהילה היהודית. אני לא אדם דתי אבל יש לי את רבי יוסק'ה שמגיע אלינו מידי פעם. הוא חב"דניק, ובכל פסח הוא מביא לנו מצות ואנחנו מדברים על דברים ברומו של עולם. הוא איש חכם, ופתוח בראש שלו.

על השטיח האדום לא מבקשים ממני להגיב על ארועים שקשורים בישראל או להסביר את המדיניות שלה, וטוב שכך. שואלים אותי לענין, אני שחקנית.

לא חלמתי שאני אגיע לשחק מול השחקנים שאיתם שיחקתי ואני משחקת היום - רציתי בכלל להיות סופרת.

כשהייתי קטנה חלמתי להיות סופרת או מאיירת. היו תקופות בהן רציתי להיות רקדנית. בכלל לא רציתי להיות שחקנית, ואפילו לא חלמתי על לגור בארה"ב ולשחק עם שחקנים הוליוודים או לצעוד על השטיח האדום.

 

היום אני חולמת שיהיה לי האומץ לכתוב ולצלם סיפור שלי.

אני יכולה היום להגיד שבעוד עשר שנים הייתי רוצה לעשות סרטים, תמיד, באיזה שהוא אופן - לפני או אחרי המצלמה. אני מאוד מקווה שיהיה לי אומץ ללכת על זה - זה יצריך ביצים אמיתיות כי זה להגיד את המילים שלך, לדבר את השפה שלך. עד עכשיו היה לי נוח ונעים להתחבא מאחורי סיפור של משהו אחר. יש בזה אלמנט של התחבאות וזה נורא נעים.

 

אבל יש לי כבר המון המון זמן דחף ליצור את הסיפור שלי, ואני מקווה שאני באמת אוכל לעשות את זה, ואם לא בעשר שנים הקרובות אז אולי אחרי.

החזרה לישראל נעשית יותר ויותר מסובכת.

גלעד בעלי, ליעד בני ואני כבר שש שנים בלוס אנג'לס. אנחנו גרים בבית עם נוף לים ולגלעד יש חנות גלישה. ליעד עלה השנה לכיתה א'. הוא לומד בבית ספר רגיל, פבליק סקול. למרות שמדובר במתחם שהוא מכיר ואני מכירה, עדיין היום הראשון בכיתה א' היה מאוד מרגש - בכיתי לא מעט. פתאום יש כיתה וכסאות - זה נראה רציני. 

 

בכל יום אני מגלה עוד ועוד על ליעד.

יש פרוייקטים שויתרתי עליהם במשך השנים כדי שאוכל להיות עם ליעד. אני מייחלת וחולמת שבעלי והבן שלי ימשיכו להיות בריאים ומאושרים. בכל יום שאני עם ליעד אני מאושרת לגלות מי הוא ומה הוא. זה מספיק בשבילי, אני לא בונה תוכניות של מה הוא צריך להיות ואיפה הוא צריך להיות .

 

אנחנו מתגעגעים לישראל עד דמעות.

אני מאוד מתגעגעת לישראל.  מאז שאני עובדת עם "גולברי"  יוצא לי להגיע לארץ ארבע  פעמים בשנה, ולפחות פעם אחת עם כולם. בפעמים שאני נוסעת והם נשארים הם יוצאים מדעתם, עד דמעות, אני לא מגזימה. 

 

לפני שנסענו ללוס אנג'לס גרנו יחד במכמורת, זו הייתה התקופה הקסומה של חיי.

למרות שאנחנו חיים מול הים גם שם, אין שום דבר שקרוב למושב מכמורת בעולם. בשבילי מכמורת הייתה גן עדן, תקופה קסומה בחיים שלי שאי אפשר בכלל לתאר.

אני תומכת במחאה החברתית מרחוק. 

אני מתעדכנת כל הזמן באתרי האינטרנט ויודעת מה קורה בארץ. אני כמובן לא לוקחת חלק פעיל במחאת האוהלים, אבל אני בהחלט חושבת שחייב להיות איזשהו שינוי.

 

כל החברים שלי, שהם אנשים בוגרים בגילי, עדיין שוכרים דירות. יש לי חברה שהיא אם חד הורית שצריכה לעבור דירה בפעם השלישית השנה כי מעלים לה כל הזמן את שכר דירה. זה מאד מקומם. לא קל להיות רחוקה ולראות את הדברים האלה קורים בארץ.

 

הייתי רוצה לשתות קפה עם ז'ול ורן.

הייתי שמחה לשאול אותו איך הוא התחיל לכתוב את הסיפורים האלה שלו, שהיו כל כך יוצאי דופן וחדשניים. איפה הוא התעורר ומאיפה החזון. ובכלל אולי יש לו משהו טוב לספר שהוא לא כתב...