מתנזרת מציניות / רחלי גפן

 

קונאן אובריין תמיד נתפס בעיני כאחד האנשים הכי אינטליגנטים ומצחיקים בטלויזיה. בתחילת 2010, אחרי שהנחה את הלייט נייט שלו שנים ארוכות, ובתום שבעה חודשים בלבד ב"טונייט שואו" האגדית, נפרד אובריין מרשת NBC. על אף הסכסוכים המתוקשרים עם הרשת, הוא עשה את זה בצורה הכי יפה ואלגנטית שיש, בנאום פרידה מרגש.

 

באותו נאום פנה אובריין לצופיו, בעיקר הצעירים שבהם, בבקשה אחת: אל תהיו ציניים. "זאת התכונה הכי פחות אהובה עלי בעולם, היא לא מובילה לשום מקום", אמר והוסיף הבטחה "אם תעבדו קשה ותהיו אדיבים, דברים מדהימים יקרו". עם כל הביקורת על החלום האמריקאי, שבעבודה קשה נשיג הכל, היה משהו מאד מרגש באמירה הזאת.

 

לא יכולתי שלא להסכים איתו. ועדיין, פשוט לא הצלחתי להשתחרר מהציניות, היא זרמה לי בעורקים, כמו רעל בדם. וחייבים להודות - קשה שלא להיות ציניים, בעיקר בישראל.

 

בקיץ האחרון הצלחתי לעשות את הצעד הראשון. ותנו לי להגיד לכם - הוא משחרר.

 

אוירת האופוריה ששרתה בשדרות רוטשילד בשבועות הראשונים למחאה היתה משהו שקשה להילחם בו. אנשים הסתובבו שם, מתפוצצים מרוב אהבה, שיכורים מתחושת האחווה והשיחרור, ואי אפשר היה שלא לחייך. 

 

מבלי ששמתי לב, שכבות כבדות של ציניות ומיזנטרופיות נשרו ממני, וזה הרגיש כאילו הוסר ממני עול גדול. אז גם הבנתי את משמעות הציניות שלי: היא הפכה אותי ממשתתפת בחיים למתבוננת בהם. ומבקרת, רק מבקרת. הבנתי שאני מסתובבת בעולם כמו מישהי שכבר תקפו אותה, רק מוכנה לתקוף חזרה. תמיד מצפה לרע ביותר מבני אדם.

 

השבועות חלפו, וההיי הראשוני, כמו כל היי טוב, שכך. אלא שהפעם לא הגיע אחריו שום דאון. משהו שם החזיר לי את האמון במין האנושי, ויותר מזה - בעצמי. אני מקווה להצליח בשנה החדשה לקלף מעצמי לגמרי את התכונה הזאת, אני מקווה להצליח לוותר לגמרי על הציניות.

 

אבל לא על הסרקזם, את התכונה הזאת אני לוקחת איתי לקבר.

 

מתנזר מקולה / עמרי אלחסיד

 

אתמול בבוקר, ממש במקרה, פתחתי את המקרר, וראיתי בקבוק קולה של שותפתי שתחיה, עומד לו בדיוק בטמפרטורה שבקבוק קולה צריך לעמוד בה, עם כל הצבע החום- שחור הזה שלו, החום התל אביבי והיובש בגרון, ומחכה רק לי.

 

הדמיון כבר הפליג למחוזות רחוקים, בהם מגיע היום בו על השולחן תהיה מונחת קערה מלאת במבה או מגש פיצה, ובטקס חגיגי ורב רושם, אמזוג לעצמי כוס קולה צוננת, ואשבור צום, ארוך, כפוי וטיפשי למדי.

לפני בדיוק שנה, באוקטובר הקודם, עוד בירושלים, חזרתי הביתה מ(עוד) דייט כושל, עמדתי במטבח, והחלטתי -  אני לא שותה יותר קולה. מה היה המקור לאותה החלטה פזיזה, מדכאת וטיפשית? אולי זו הייתה הכרס העקשנית שזיכתה אותי בחיוך משתפל בכל בוקר (ועודנה מזכה אותי, כנראה בזכות הבירה ושאר הזבל שלא הפסקתי לצרוך). אולי היה זה הצורך להוכיח לעצמי שאני יכול לשלוט בגחמות וברצונות השטניים הללו, שמשתלטים עלינו מדי יום. הרי כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק לעשות משהו, ואחרי חודש, שבוע, דקותיים, התפכחתי וחזרתי להרגל הרע.

את סיפורי הגבורה סביבי לא הפסקתי לשמוע מעולם: אבא שלי, שהחליט יום בהיר אחד, אחרי 40 שנים, להפסיק לעשן. או חבר שהפסיק לצרוך שוקולד, ומאז טוען שהוא בכלל לא אוהב שוקולד. ופה, ככל הנראה, טמונה הסיבה האמיתית - במקום עמוק יותר, במקום רומנטי הרבה פחות. הפינה הזו בלב, מעל החדר השמאלי, קצת לפני שמגיעים לעליה השמאלית, הפינה שמחפשת את הטפיחה על השכם, את המבט המשתאה שאסחט. ובעיקר את הכבוד, היוקרה והקנאה שאני אקבל מהסביבה, בכל פעם שאפטיר כלאחר יד "קולה? לא, אני לא שותה קולה. הפסקתי".

 

ידעתי שכזה כוח רצון לא פוגשים כל יום. הייתי בטוח שאהפוך לשיחת היום אצל כל מכרי ובני משפחתי. חשבתי שאהיה מרכזן של שיחות ברזייה, סטטוסים בפייסבוק וציוצים בטוויטר. לא פסלתי גם הופעת אורח בתוכנית נישה לילית בערוץ 10 – "והיום, מתארח אצלנו עמרי, הבחור שערב אחד הפסיק לשתות קולה (!)"

אז עברה שנה. שנה שלמה. מי היה מאמין שאני אצליח להחזיק כל כך הרבה זמן? את המשפט המצוחצח והמבריק הפטרתי  (כלאחר יד, כמובן), אין ספור פעמים. התגובות, ברוב המקרים, נעו בין מבט מזלזל, במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית יותר או פחות, במקרים הפחות נעימים. ואני? אני עדיין לא שותה קולה, ובעיקר מחכה שהחברה, תכיר סוף סוף בגדולתי.

 

מתנזרת מאגו / יעל אלואה

 

זה משעשע לכתוב שויתרתי על אגו, כי עצם זה שאני כאן, כותבת עליו, זה סוג של אגו.

 

במסגרת לימודי הקבלה שהתחלתי השנה, אחת מההחלטות שלקחתי לעצמי במסגרת העבודה האישית שלי, הייתה לנסות ולהסיר גורמים שליליים בחיי שרק מעכבים אותי, ביניהם האגו שלי.

 

האגו שלי היה אחד מכלי הנשק הקבועים בחיי. ידי תמיד היתה צריכה להיות על העליונה. הייתי מכורה להתנצחויות ולהאדרה עצמית.

 

יש לי עוד דרך רבה לעשות. הגמילה מהאגו היא מאד לא פשוטה ופוגשת אותי בכל דקה ביום. אבל כל פעם שהאגו קופץ - כשאני שומעת אדם שאני יודעת טוב ממנו ואני ממש רוצה לתקן אותו, כשאני מצליחה במשהו ובא לי ולוודא שכולם יודעים על ההישג שלי - אז בא לי שכל העולם ידע איזו מדהימה אני; או כשמישהו מכעיס אותי, ואני כל כך רוצה לענות לו ולמחוץ אותו ביהירות על ידי מילים -  בכל הרגעים האלו, אני משתתקת. אני מנסה לעצור אותו ולא לתת לו לקפוץ.

 

בעבר, האגו שלי עצר אותי מלעשות דברים ולנסות דברים חדשים, מלקחת חלק בדברים שפעם חשבתי שהם "קטנים עלי", אבל היום אני מגלה שיש בהם המון שמחה וטוב. אם לא הייתי מוותרת על האגו ועל המחשבה של "מה יגידו או מה יחשבו או איך זה ייראה", לא הייתי מתנסה בדברים הללו.

 

כאדם שאוהב להיות צודק, כמו מרבית האנשים. אני מרגישה שאני נבחנת כל יום. מספיק אדם שמדבר לידי לא יפה או באופן שלילי שאני רק רוצה לעצור אותו ולהסביר לו איך להתנהג, כי אני בעצם חושבת שאני יודעת יותר טוב ממנו. הקושי הוא לעצור, לשחרר, ולנסות ולהבין, רגע- ממה בדיוק נפגעתי? מה העליב אותי בכלל?

 

האגו שלנו נמצא בכל דבר כמעט. אנחנו חושבים שזה רק קשור בגאווה. אבל לא רק. ברגע שאני מצליחה לבקש ממשהו סליחה, סליחה נקייה, מבלי להוסיף את כל מילות ה-"אבל", ברגע שאני מצליחה להבין שאולי התכופפתי, אבל זה בסדר. זה בדיוק המקום בו ניצחתי את האגו וויתרתי עליו.

 

באותו רגע של ויתור, שהוא קשה מאוד, באותו רגע אני גם מבינה שנכנס לי משהו טוב לנשמה, שגדלתי כאדם. והתחושה, כשאני סוף- סוף מצליחה ומפעילה התנגדות מול היצר הזה, היא  תחושה נפלאה. שגם איתה כמובן אני נזהרת, כדי שהיא תהייה תגובה של אור ולא של אגו.

מתנזרת מעישון / אפרת אדמון

  

21 שנים בזבזתי כסף, זמן, בריאות, עצבים ותירוצים - על סיגריות.

 

3 סיגריות ביום – ככה זה התחיל. חבר מהצבא נתן לי שאכטה. אם הייתי תופסת אותו היום, איזה מכות הוא היה מקבל. איזו טעות.

 

11 שקל, אם אני לא טועה, עלתה אז, לפני 21 שנים, חפיסת סיגריות. זה היה טיים, כי חיילים תפרנים, לא קונים מרלבורו לייטס. היו תקופות של עוני בהן גם הידרדרתי לסיגריות הבולגריות שמגיעות בדבוקות של 30 בקופסה ונראות חשודות מאוד. עישנתי אותן תקופה קצרה, בעיקר כי הרגשתי שכל אחת מהן עלולה להיות האחרונה שלי. היו תקופות של עושר בהן עישנתי חצאי סיגריות מרלבורו לייטס כאילו אין מחר.

 

ב-3 הדייטים הראשונים עם בעלי לעתיד הצלחתי שלא לעשן.  לא היה לי נעים ממנו. כשהוא גילה שאני מעשנת, הוא שקל התאבדות, משום שמעשנים, בעיניו, נתפשים עד היום כחדלי אישים. לשמחתי, הוא כבר די חיבב אותי אז מכדי לקום וללכת.

 

15 שנים מחייו הוא שילם על הטעות שלא קם והלך באותו הרגע. 

 

15 דקות בממוצע היו עוברות מרגע שפקחתי התעוררתי בבוקר ועד שהדלקתי את הסיגריה הראשונה. 15 הדקות האלה נוצלו להכנת כוס קפה, ספירת ראשים בחדרי הילדים, כיבוי טלוויזיות שנשארו דלוקות עוד מהלילה והצצה בכותרות הראשיות. איך שהקפה היה מוכן - הספל, הסיגריות ואני – כבר היינו במרפסת.

 

1200 שקל מינימום בחודש הוצאתי על סיגריות בתקופה שלפני הגמילה. 2 קופסאות ליום, 40 סיגריות. וזה בלי לחשב את מחיר המצתים או הדלק שנשרף בשעות לילה מאוחרות בהן גיליתי שאני עם עשר סיגריות אחרונות. עשר זה כלום למישהו שמעשן 4 סיגריות בשעה.

50 ומשהו שקל, לדעתי, עלה הספר של אלן קאר"הדרך הקלה להפסיק לעשן" שקניתי אחרי לחץ מאסיבי מכיוון הילדים, ואחרי שהבנתי שמשהו צריך להשתנות- ומהר.

 

3 שבועות הספר שכב בתוך השקית של צומת ספרים. עם הקבלה בפנים, שאולי אפשר יהיה מתישהו להחזיר אותו.

 

6 שעות לקח לי לקרוא אותו. לאט. לאט. לאט.

 

88 פעמים במהלך קריאת הספר רציתי להיקבר מתחת לבלטות מרוב בושה על זה שאני עדיין מעשנת תוך כדי קריאה. האמת? 100 פעמים נוספות התביישתי שבכלל אי פעם הדלקתי סיגריה.

 

2 לינואר 2011, בשעה 00:10 קראתי לבתי הבכורה לצאת רגע למרפסת. זה היה אחרי שקראתי את הספר פעמיים, והבנתי שאני עומדת להדליק את הסיגריה האחרונה שלי בחיים.

 

3 פעמים הכרחתי אותה להישבע לי שבחיים, בחיים, בחיים היא לא תיגע בסיגריה, שלא לומר תיקח שאכטה. שלא לומר תחשוב על זה. שלא לומר שאני אהרוג אותה.

 

פחות מ-4 דקות לקח לסיגריה האחרונה להישרף. לקחתי שאכטה אחת, או אפילו שתיים, לא יותר. אי אפשר באמת לעשן כשאת בוכה.  מאושר. מאושר על זה שהצלחתי, וידעתי שהצלחתי, להיגמל מהמנהג הכי מיותר, הכי בזוי, הכי מעליב, הכי עלוב, הכי מזיק והכי סתמי שהיה לי בחיים.

 

מספרים אחרונים:

4 פעמים, לפחות, בחודש, יש לי סצנה (נטולת טקסט) בחלום ובה אני מעשנת סיגריה. אני מתעוררת קצת מוטרדת, ובעיקר מודאגת. איך זה יכול להיות שחזרתי לעשן?

 

בשאר 26 החלומות החודשיים, אין שום סצנה בה מעורבת סיגריה, ושתי הידיים שלי ממשיכות להיות פנויות גם אחרי שאני מתעוררת.