לכבוד יום כיפור, החלטתי לגעת בנושא אשר לרוב איננו מעזים להתקרב אליו. אני מעוניין לקרוא תיגר על טרנד הסליחה, על האנשים אשר אומרים כל הזמן: "תסלח, הכל יהיה בסדר".

 

 מובא ע"י דר' ירון זיו

 

סליחה איננה אקט מילולי בלבד, אני פוגש לא מעט מטופלים אשר נשארים מתוסכלים ולא מבינים כיצד נשאר בהם עדיין כעס לאחר שהם "סלחו" לאחר. לכל אחד מאיתנו כמעט ישנה החוויה בה הוא אמר שהוא סולח וחשב שהשאיר הכל מאחוריו ולפתע טריגר כלשהו הציף הכל בחזרה.

 

לקבל את הרגש ולסלוח

אני מעוניין לנסות ולהוכיח את המשפט הבא ואבקכם להשקיע בו מחשבה כותב ירון זיו : אני לא באמת יכול לסלוח לאחר ? אם עוד לא מצאתי מקום לרגש של כעס או אכזבה מהפגיעה העמוקה ונתתי לו ביטוי אמיתי. רק כאשר אני בא במגע עם הרגשות שלי ונותן להם מקום ולא שופט אותם ולא שופט את עצמי על היותי פגוע, אלא נותן לגיטימציה לרגשות. רק אז אני יכול לעבור לשלב הבא לקראת הסליחה.

 

אני מוצא את הליך הסליחה דומה לשלבים של אבל. כפי שבאבל ישנם שלבים של כעס, עצב, קבלה והשלמה, כאשר אני מסכים באמת לסלוח, זה רק לאחר שהבנתי שזה בסדר ומגיע לי לכעוס וזהו רגש אנושי לחלוטין. באותו רגע שאני מוכן לקבל את הכעס כחלק טבעי מקשת הרגשות של האדם האנושי ? אני באמת יכול לעבור לסליחה האמיתית אשר מגיעה כצד שקול לרגשות האחרים.

 

לקריאת הפוסט במלואו - ד"ר ירון זיו