במציאות אומרים לי שאני נראית  טוב.

אני בכלל לא חושבת שאני נראית לא טוב, גם אנשים שפוגשים אותי ברחוב, לא מבינים  על מה כל הדיבור. חוץ מזה, במציאות אני נראית אחרת, והמצלמה משמינה אותי מאוד, לפחות בעשרה ק"ג.

 

גדלתי עם אחות מאוד יפה, אז אני לקחתי את תפקיד המצחיקה.

כדי למצוא לעצמי מקום במשפחה, הייתי צריכה לקחת על עצמי תפקיד, אז פניתי להומור, לצחוק. הייתי צריכה למצוא את המקום שלי. זה היה ככה כבר מהגן. אבל המעמד שלי כמצחיקנית של ממש התחיל להתקבע רק בתיכון.

 

אני לא מצחיקה ביום יום.

אני בוכה המון, מכל דבר, גם מהדבר הכי טיפשי. אני יכולה לראות פרסומות לחיתולים ולבכות. יש לי המון רגעי דאון, והמון ימים עצובים כמו לכולם, אבל אנשים חושבים שאני כל הזמן "בתפקיד". מצד שני, אני יכולה להבין את זה - אנשים חושבים שהם מכירים אותי, כי אני נמצאת אצלם בסלון. בכלל, אני בנאדם מאוד רציני, כי אני עושה מה שצריך וכי אני פרפקציוניסטית. הכותבים שלי קוראים לי לפעמים נאצית.

 

אני יכולה להתעצבן על אנשים ולהצטער אחר כך.

מה שהכי מחרפן אותי, זה אנשים שבאים לקופה מהירה עם המון מוצרים. אני פשוט סופרת את המוצרים, אין מה לעשות, זה בגנים. גם אמא שלי ככה. גם כשעוקפים אותי בקופת חולים אני משתגעת.

 

עוד ב- Onlife

שרי גבעתי לא רואה את עצמה כדוגמנית. ראיון אישי

רות וסטהיימר ממשיכה לדבר על סקס גם בגיל 80

לאיילת זורר אין חברים אמיתיים בהוליווד

בכלל לא חלמתי להיות סטנדאפיסטית, רציתי להיות שחקנית תאטרון.

למדתי שלוש שנים משחק בסמינר הקיבוצים, ובניתי על קריירה של שחקנית קלאסית. אבל יצא לי להשתתף בפרויקט של אסתי זקהיים בקמרה אובסקורה, פרוייקט של משחק מול מצלמה, ומשם הכל התחיל. אחר כך כבר קיבלתי פינה אצל יאיר לפיד, והשאר היסטוריה.

 

עכשיו אני מצליחה להגשים  את החלום הזה.

אני משחקת בתאטרון תל אביב, בקומדיה שנקראת "כל הגברים אותו דבר", עם ענת מגן שאבו. בחנוכה אני הולכת להופיע ב"שודדי הקריביים". סטנד אפ, זו האהבה שלי, אבל אני רוצה לעשות עוד דברים.

 

ההומור שלי השתנה מאז שהפכתי לאמא.

בעיקרון אני עוסקת במה שקורה לי בחיים שלי, אז הנושאים שאני מדברת עליהם השתנו. פעם דיברתי על רווקות, חיי הלילה, כל מיני דברים כאלה. היום אני מדברת על כל חווית ההורות, זה עולם שונה לגמרי.

 

אני כותבת עכשיו סיטקום לנשים.

עד עכשיו כל הסיטקומים שיש עכשיו, כמו למשל "רמזור", הם בעצם לגברים, וכתובים מנקודת מבט גברית. הנשים יוצאות קצת מגוחכות שם. אני, יחד עם שני כותבים נוספים, כותבת משהו שמדבר לנשים, סוג של "סקס והעיר הגדולה" בעברית. הנושאים עוסקים באמהות, נשיות, הורות, לידה ועוד  וזה אמור לעלות לאוויר בקיץ הבא.

 

יש הבדל מהותי בין הומור נשי להומור גברי.

למרות השוויון, הקידמה וכל זה, עדיין מצפים מנשים להיות עדינות יותר, פחות וולגריות. זה מה שהקהל דורש. הרבה פעמים מעירים לי, אבל כשאני בתוכנית "צחוק מעבודה" אני נמצאת בחברה גברית ואין לי ברירה אחרת - אם אני לא אעלה ווליום, לא ישמעו אותי. חוץ מזה, לנשים אף פעם לא נמאס לשמוע ולצחוק על החיצוניות שלהן, דיאטות, הריון, לידה. אלה נושאים "נשיים" מובהקים.

 

בכלל, הומור "נשי" מאוד מצחיק אותי.

אני מאוד מעריכה את שני כהן, שהיא קומיקאית בחסד. מתה על אלן דג'נרס, על שרה סילברמן, שהיא גסה בטירוף ומצחיקה ועל  וופי גולדברג. ויש גם גברים מצחיקים בטירוף כמו רובין ויליאמס וכריס רוק, למשל.

אני היפוכונדרית מוצהרת.

בשבילי יום בקופת חולים זה יום כיף, וזה לא בצחוק. אני חרדה באופן מטורף. אני עושה בדיקות לפחות פעם בשבוע. אם צריך לעשות בדיקות לבת שלי, אז אני כבר עושה גם לעצמי. שיהיה. אבל מאז שהפכתי לאימא, החרדה שלי היא בעיקר כלפי הבת שלי.

 

נורא פחדתי מהאמהות.

כשהייתי בהריון, פחדתי מאוד. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. קראתי המון ספרים והתייעצתי עם המון חברות שלי שכבר היו אמהות. אבל בעצם את אף פעם לא ממש מוכנה באמת. שבועיים אחרי הלידה חזרתי לעבודה כי לא הייתה לי ברירה וזה לא היה פשוט. אבל לאט לאט, פשוט התאהבתי בה. אני לא מבינה איך בכלל יכולתי לחיות בלעדיה. היא ילדה מאוד מצחיקה, עושה הכול כדי להצחיק.

 

החזרה של גלעד שליט מרגש מרגשת אותי בטירוף.

כשאת אימא, את מבינה את זה, אין ספק שהמחיר הוא כבד אבל אימא שלו קיבלה את הילד שלה בחזרה. וכאימא, אני מבינה גם את הכאב של האמהות השכולות.

יש תחרות גלויה לגמרי בין חברי הפאנל של "צחוק מעבודה".

זאת תחרות של להיות הכי מצחיק, ואין קשר לעובדה שאנחנו מפרגנים אחד לשני. אנחנו גם חברים מאוד טובים אחרי הצילומים וזה לא מפריע לנו. כל אחד רוצה להיות הכי מצחיק.

 

מבחינתי, יש גבולות ברורים להומור.

כל קומיקאי יוצר את הגבולות שלו. אני בדרך כלל לא נוגעת במוות, נכויות, מחלות. אני צוחקת על כל מה שקורה ביום יום. בכלל, ההומור שלנו הוא מאוד לא פוליטי. לעומת זאת בארה"ב ההומור שם הוא מאוד פוליטי.  

 

סטנד אפ זו אומנות מאוד לא מוערכת בארץ.

יש הבדל מהותי בין הקהל לבין המבקרים. בעוד שהקהל נוהר בהמוניו, המבקרים קוטלים כי הם טוענים שההומור מאוד נמוך. אבל צריך להבין שסטנד אפ פונה לכולם. הוא לא מתיימר לכלום, חוץ מלהצחיק וזה נורא קשה. בארה"ב כוכבי סטנד אפ הם כוכבים היסטריים.

 

הייתי יושבת לקפה עם בן הזוג שלי.

אם היה לי זמן. זה מה שהייתי רוצה, לשתות כוס קפה מההתחלה עד הסוף, ולדבר שיחת מבוגרים עם בן הזוג שלי.