בתוך המערבולת הבלתי פוסקת של החיים העירוניים, המאוד חילוניים, החומריים והלעיתים שטחיים שלי, קורה לפעמים שאני מגלה שהעולם ה"רוחני" שלי ממשיך להסתובב. בעולם ה"רוחני שלי" אני מבחינה בין טוב לרע, ולפעמים אפילו מגלה איזו אידאולוגיה (וואו, איזו מילה ארוכה). ואז אני משמיעה אנחת רווחה - איזה מזל, עוד לא שכחתי איך חושבים.


 


לפעמים גם קורה,וזה שמור למקרים מיוחדים, שאני משקיעה מאמץ, זמן ואפילו שימוש ב"גוגל" כדי לנסות להבין משהו שנמצא מחוץ לקופסה שלי. מדי פעם זה למען השלמת אינפורמציה גרידא, לאחרונה זה נובע מתוך ההבנה והאמונה שהתנהגויות בוטות ופוגעניות של אנשים נובעות בדרך כלל מנבכי נפשם, ושרעיון יכול להיות סם מאוד ממכר ומטשטש עכבות.


 


אני מודה - כששמעתי על קבוצת הצוערים שעזבה בהפגנתיות את טקס הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בגלל השתתפות נשים ששרו על הבמה, הבעתי התרעמות קלה וקורקטית. למה? כי אני צריכה, כי אני אישה, כי אני זמרת. אבל התרעומת הזאת התמוססה די מהר. ואז היא חזרה, כי היה שם משהו שהמשיך לקנן בי. כי פתאום הבנתי, שיש אנשים שלא יקשיבו לי בגלל שאני אישה.


 


גם אני, כמו אלפי צעירים חילוניים ושטחיים- מגדירה את עצמי כאדם מחפש. לא גדלתי במשפחה דתית שלימדה אותי לתעל את השאלות הללו דרך צינורות מקובלים- או לחלופין, להשתיק אותן. כשיש לי שאלות, אני בוחרת את הצינורות הללו בכל פעם מחדש, וההתמודדות שלי היא בלתי פוסקת, וכל כך מעייפת לפעמים. למרות ההבנה שאני לא יכולה אחרת, חופש הוא לפעמים דבר בלתי נסבל. המון פעמים רציתי שתהיה דרך ברורה ומקובלת, חוקים וסדרי עולם שיעזרו לי.


 


הצינור המקובל שלי, להביע את עצמי, לשאול שאלות ולתת תשובות, הוא הקול שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי, השתמשתי בכתיבה ובשירה, במוזיקה, כדי לבטא ולהביע את עצמי. וכשמישהו מחליט בשבילי ש "קול באישה ערווה", מה זה אומר בעצם?


 



אני בהופעה


 


 


מלבד קיומה המטריד של המילה ערווה, האם קולי הוא קול הערווה? או שמא ערווה היא סנקצייה תלויית-פטיש, המייצגת את כל מה שמרתיע, או חלילה- מושך גברים ומעודד אותם להרהורי עבירה? אם כך, בפעם הבאה בה יחלוף על פניי גברבר בעל פטיש לכפות רגליים, כנראה שתצמח לי ערווה על כף הרגל.


 


אני מקבלת את קיומה של דת, תהא אשר תהא, כדרך, שמעניקה מזור להמון אנשים. אך גם מוזיקה ואמנות מעניקות מזור להמון אנשים, ואני אחת מהם. גם אנשים דתיים מחליטים החלטות, וגם צינורות מקובלים צריך לבחור.


 


הקול שלי, ושל נשים כמותי, הוא חלון שדרכו, כנראה, מפחיד להביט. האמת היא שזה קצת מחמיא. זה כל כך עונה על כל הפנטזיות שלי- המחשבה שמה שיכול לצאת לי מהפה הוא כל כך חזק ועצמתי, עד שיסיט מישהו מתפיסת עולמו.


 


אני מכבדת את קיומה של הדת ומכבדת את אמונתם של אנשים דתיים, בעיקר מפני שהיא כן מעודדת למידה, וחשיבה, ומכירה בקיומו של נפש האדם. אך כיום, בני אדם יכולים לבחור במגוון גדול של "צינורות מקובלים". כדי שנוכל לחיות ביחד, במיוחד בכור היתוך כמו מסגרת צבאית, אנו צריכים ללמוד לכבד גם את הצד השני. הייתי מעדיפה לחשוב שהצינור בו בחרתי, דרך של שיתוף ואמנות, יעורר השראה, ולא יסיט מישהו לדבר עבירה. ואם כן, זה על אחריותו. אני לא צריכה לשתוק בגלל זה.


 


הרהורי עבירה הם דבר סבוך ומורכב, וודאי בימינו, המלאים גירויים ואלמנטים מבלבלים. חלק מהציבור הדתי הוא גם ליברלי מספיק כדי יהיה צרכן של שירת נשים, אך לא יצרן, ועם זה אין לי בעיה. השינוי צריך לבוא מבפנים, מעצם היותך אדם חושב, שבחר לחיות את חייו בצורה מסוימת. לכן, אני נוטה לראות מעשה של הצוערים הדתיים פעולה של חוסר ביטחון שנועדה, אולי, לעזור להם להרגיש יותר "דתיים". בכך, הם הפסידו במלחמה, כי הכי קל לצאת מהחדר. הרבה יותר קשה לצאת מעצמך.


 


מבחינתי, המעשה של הצוערים הדתיים היה ניצול הדמוקרטיה למען ביצוע אקט אנטי דמוקרטי. חלק מהעקרונות הדמוקרטיים אותם שואפת מדינתנו ליישם, היא מיגור האפליה לפי דת גזע ומין. אם אותו המקרה היה קורה כשמול אותם צוערים היה עומד בן מיעוטים כלשהו, הם לא היו יוצאים מהחדר. נכון שאין גזרות צניעות נגד בני מיעוטים, אך העולם בכלל, וצה"ל בפרט, כבר מחשיב את המין הנשי כחלק מהספירה הדמוגרפית. אם היינו מדברים במושגים של אפלייה, הדיון היה לגמרי אחר, והיה עוסק במושגים כמו ערכים ודמוקרטיה- ולא מקבל לגיטימציה של חלק מהציבור המסתתר מאחורי הסינור הגדול והנוח של הדת.


 


יש גזענות אחת. כמו שיש שנאה אחת. והבעיה היא לא עם הפסוק, אלא עם פירושו- המכריח את הדעת לעבור ב"צינור מקובל" של פחד וחוסר התמודדות. ואני מוכנה לפתוח חלון לעולם שלי, בפני כל מי שרק יבקש, אבל אני לא מוכנה שאף אחד ישים לי שערות בגרון.


 


הצטרפו למחאה בפייסבוק: ככה לא נראית ערווה! מחאה מוסיקלית של נשים שרות

תגיות