כריסיטיאן לובוטין, מבכירי מעצבי הנעליים וחביבן של סלבריטאיות כמו שרה ג'סיקה פרקר, ויקטוריה בקהאם (שאף עברה ניתוח בכפות רגליה, שהתעוותו בגלל נטייתה לנעול נעליים בעלות עקבים גבוהים במיוחד), קייט מוס, האחיות אולסן ועוד, יצא להגנת העקבים הבלתי אפשריים שהוא מעצב.

 

בראיון לניו יורק טיימס הוא טען, כי לדברי מומחה צרפתי הזווית בה כף הרגל מונחת בנעלי העקב יוצרת לחץ באיזור האחראי על האורגזמה הנשית בכף הרגל.

 

בנוסף טען לובוטין, כי הכאב העוצמתי שנחווה כשמעקמים את הרגל הוא בעצם כאב אקסטטי, אורגזמה, וכי נשים אוהבות את הכאב הכרוך בנעילת נעלי עקב, כיוון שהדבר מחזק את ביטחונן העצמי. "סטילטו זה סקסי ונעליים שטוחות הן לפרידג'ידיות. קני לובוטין עוד היום", סיכם.

 

לובוטין ושתי מעריצות - האחיות אולסן

בלדה ליחצ"ן

כריסטיאן לובוטין לא המציא את טרנד העקבים הבלתי אפשריים שגורמים לנשים לדדות כאילו היינו ליצניות על קביים. עם זאת, קשה לומר שגורו הנעליים עמד בצד וצווח התנגדות מלוא ריאות. להפך, לובוטין עשה קריירה לא רעה מעיצוב, ייצור ושיווק נעליים בלתי נעילות בעליל בתמחור בלתי רציונלי כלל וכלל.

 

כך שבפתח המשבר התקשורתי סביב סוגיית גובה העקבים ומידת נעילותם, עמדו בפניו שתי אפשרויות: האחת, להכות על חטא ולהבטיח לייצר מעתה ועד עולם נעליים שיעשו חסד עם עמודי השדרה הנשיים. האחרת, לגונן בגרון ניחר על הבחירה לאפשר לנו להתעלל בעצמנו, וכל זה בחסותו של יחצ"ן טוב שווידא שהכתבה אכן תתפרסם בניו יורק טיימס ולא בירחון משני.

 

כדי להתמודד עם אינספור האורטופדים המתריעים השכם והערב כנגד הסכנות שבנעילת עקבי אייפל שכאלה, התגייס לשורותיו מדען להשכיר וצייד את כריס בתובנה שאותה מיהר אדום הסוליות לחלוק עם כמה מידידיו העיתונאים: הכל בזווית ההנחה של הרגל. את בעצם לא מסתכנת בעמוד שדרה פגום לכל החיים, אלא גומרת בכל צעד, ובמיוחד כשאת משתטחת בצורה מביכה ומסיימת את הערב במיון עם גבס!

 

ליתר ביטחון, שוגרו גם כמה תובנות של ספר סלאש נהג מונית: סבל בונה לכן ביטחון עצמי, שזה, בערך, מה שאמרה לי המ"כית בטירונות כשהריצה אותי עד שהריאות שלי עשו פליק פלאק לאחור.

 

לובוטין דוגמה 1

 

דיכוי דרך כפות הרגליים

לא בטוח שהיה טעם לצפות מלובוטין להפגין איזושהי אנושיות בטיפול בסוגיה. אחרי הכל, הצרפתי הזחוח הוא האיש שפסק שהקרסוליים של ברבי עבים מכדי לנעול את יצירותיו המעודנות.

 

כך שבמיוחד לכבודו הצרה חברת מאטל את הקרסוליים של הבובה המפורסמת בעולם. עם זאת, בהחלט אפשר היה לצפות ממנו, ויותר מזה – מאנשי התקשורת שמלווים אותו, לקצת שכל ישר.

 

לובוטין מתפרנס מעיצוב נעליים, אך העיצובים שלו לא מיועדים לנשים כמוכן וכמוני, אלא לנשים שמסוגלות ומעוניינות לשלם כמה מאות ולפעמים אלפי דולרים עבור זוג נעליים. הם מיועדים לנשים שסמל הסטטוס הצרכני של הסוליה האדומה חשוב להן יותר מבריאותן.

 

ויותר מכל – הם מיועדים בעיקר לאירועים מהסוג שאליו אתן וגם אני לא נגיע ככל הנראה לעולם – ארועי שטיח אדום לסוגיהם, צעידה קצרצרה אך מדדה מלימוזינה מרווחת אל שטיח פרוס, פוטו-אופ ולאחריהם ישיבה בטוחה בכסא מרופד.

 

רק לי זה נשמע כמו כסאות הקשירה הסיניים, שנועדו לשמור את כפות הרגליים של הנשים קטנטנות, מעודנות ובלתי שמישות לחלוטין?

 

לובוטין על הגובה 2

למעשה, לובוטין מניח שלקוחותיו מטומטמות מספיק כדי לשלם סכומי עתק תמורת הזכות לסבול ולהיות מושפלות על ידו בעיצובים בלתי אפשריים שמחייבים קרסוליים דקיקים וכף רגל פריכה. לשמחתנו אנחנו, פשוטות העם, אלה שנועלות נעליים של גזית או מקסימום ג'פרי קמפבל, אנחנו מקבלות את האורגזמות שלנו בדרכים אחרות.

 

האורגזמה שאותה הוא מציע – זו שמקפלת בתוכה גיהוץ של כרטיס אשראי והליכת ברווז מגוחכת, קצת פחות אטרקטיבית עבורנו מאופציות אחרות לאורגזמה, כאלה שכוללות פעילות חברתית ולא מעורבות בהן נעליים כלל, למעט מקרים חריגים.

 

אבל יותר מהכל, מטרידה אותי העובדה שלובוטין מחבר בין כאב נשי לביטחון עצמי. מאז המרקיז דה סאד לא נשמעה תובנה אנטי-נשית כל כך. כמה עצוב לגלות שמי שנחשב לגדול מעצבי הנעליים היום הוא למעשה אדם עלוב שצריך את האישה שלו עם נקע בקרסול כדי להרגיש גבר לידה.

 

אם זו לא צורת דיכוי של גבר קטן ופתטי, שזוכה לתהודה ולתמיכה מצד נשים עלובות אפילו יותר ממנו ומערך שיווק משומן, אני לא יודעת מה כן.

לבלוג "נעלולה"