קשה לנו, בתור הורים לקשר בין הפעוט הקטן שלפנינו לבין זעם ותוקפנות, אבל מסתבר שגם בילדים קטנים קיימת תוקפנות והיא יכולה להתבטא בדרכים שונות, החל מנשיכות, יריקות ומכות, דרך אלימות ופגיעה בעצמם.

השלב הראשון  הוא התקפי הזעם או בשמם המקצועי טנטרום, בהם ברור כי הפעוט כועס או חווה תסכול רב.

הסימנים מוכרים לכל הורה לילדים מגיל שנתיים ומעלה: הפעוט זורק עצמו על הרצפה, בוכה, צועק ולעיתים דפק עם רגליו וידיו לכל עבר.

כשזה בבית זה עוד סביל, מקסימום השכנים ישמעו ויחשבו אילו הורים רעים אתם. אבל כשזה בחוץ? בגינה הציבורית מול עוד כמה אמהות מדוגמות שנועצות בכם מבט? או כשזה בסופר, כשהילד שלכם ממש חייב חטיף עוד אחד אחרון ודי ואתם סרבתם?

מה עושים?  איך מגיבים לטנטרומים? להתקפי הבכי של ילדים?  יש דרך נכונה ומתי זה מפסיק? ובכלל האם זה נורמלי

מתי זה קורה?

התקפי הזעם מתחילים סביב גיל שנה וחצי עד גיל 3 ויכולים להמשיך גם בגילאי בית ספר היסודי, אם כי רב הילדים לומדים להתמודד עם התסכול הרבה לפני כן. כלמעשה הם מפסיקים כשהילד לומד להתמודד עם חווית התסכול דרך שליטה עצמית, כמובן דרך הנחייה שלנו ההורים.

חשוב להבין שהתפרצויות כאלה, למרות שהן מבהילות לעיתים ובעיקר מביכות, הן חלק מהתפתחות תקינה של הילד וכל עוד הוא נרגע ולא פוגע בעצמו אין לכם מה לדאוג.

למה זה קורה?

התסכול והקושי  שהילד נתקל בהם לפעמים, גורמים לו להביע אותם כך. בשלבים הראשונים קשה לילד , גם בעל המזג הנוח, להתמודד עם התסכול. חיזוק שלנו לדבר, כלומר התייחסות ממוקדת לבכי ולהתקף, ממשיך את המעגל. הילד מבין שהבכי משפיע עלינו ולכן יודע שאם אמרנו לא, הלא יכול להשתנות עם קצת בכי וכעס. לא, הם לא עושים את זה דווקא, אבל אנחנו מחזקים אצלם את העניין.

ילדים, גם במשפחות רגועות חווים תסכול ויכולים להתפרץ, אין לזה קשר לאיזה הורה אתה וכמה סובלנות אתה מגלה. במקביל ילדים מאד עייפים או רעבים או כאלה המוצפים בגירויים יתפרצו בקלות

מה לא כדאי לעשות?

  1. אל תנהלו על הילד דיאלוג או משא ומתן בזמן ההתפרצות. ילדים קטנים וגם גדולים יותר, כאילו ננעלים. הם לא מקשיבים למה שאתם אומרים או מסבירים. כל דיון איתם או שיחה מלבים את הבכי.
  2. אל תתנו לאחרים, שנמצאים בסיטואציה איתכם לנהל משא ומתן עם הילד או לרצות אותו. (סבא וסבתא למשל או גננת)
  3. אל תצעקו, תכעסו או תאבדו עשתונות. זה הזמן בדיוק להשאר רגועים לגמרי ולדבר בקול מונוטוני. צעקות או כל תגובה כועסת אחרת, לא תפסיק את הבכי.

מה כן לעשות?

  1. לנסות להבין מתי זה קורה. האם יש קשר לעייפות גדולה של הילד או לרעב? אולי זה תמיד אחר הצהרים כשילד מצפה למשהו? אם תדעו מתי זה עלול לקרות תוכלו למנוע את זה.
  2. חזקו כל הזמן התנהגות יפה ואחרת. כשילד מוותר, מבקש יפה משהו או מוכן לנהל משא ומתן על הדברים. חזקו את זה ועודדו אותו.
  3. לאחר שילד נרגע- שקפו לו את מה שהוא מרגיש. למשל ? ראיתי שמאד התאכזבת כי לא קניתי לך סוכריה. ראיתי שכעסת או שאתה מאד עייף וכו. הרעיון לעזור לתת להם מילים לכעס.
  4. יש ילדים שכשהם בוכים וכועסים חיבוק מרגיע אותם. חשוב להשאר ליד הילד ולא ללכת בהפגנתיות.
  5. בררו עם עצמכם האם הגבולות שהצבתם הכרחים. נסו להציב בגילאים הצעירים רק גבולות הכרחים ומשמעותיים, כך תצמצמו את הכעסים ומצד שני ה"לא" יהיה ברור יותר.
  6. הגדירו מראש מה הגבולות. למשל כמה סוכריות אתם מוכנים לקנות בסופר, או מתי חוזרים חזרה מסבתא בערב. נסו שהכל יהיה ברור לילד לפני וכך גם פחות מכעיס.

 

 

מתי לדאוג?

אם ההתנהגות תכופה וחוזרת כל הזמן ואם היא ממשיכה לגילאי גדולים יותר כדאי לברר האם אין בעיה רגשית או בעיית גבולות לילד