פעם חשבתי שנשים וגברים זה אותו הדבר. לפחות כמעט. אלה עגולות ואלה שריריים. הן יולדות והם מולידים. חוץ מזה, הם יכולים לעשות הכול אותו הדבר. לפחות כמעט.

 

אבל מאז שהפכתי לאמא והצטרפתי למשפחת המניקות / מחתלות / נטולות שעות שינה ונושאות בנטל הטיפול היומיומי, התחילה לחלחל אצלי ההבנה שזה לא בדיוק ככה. כלומר, משהו במחשבה הפמיניסטית שאימצתי לעצמי בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות העשרים לא מתיישב לי טוב. אמנם החלפתי את חיתולי הבד הסיזיפיים בנוחות של פמפרס פרימיום, אבל פתאם נראה לי ששאר ההבדלים ביני ובין אמא שלי לא כל כך גדולים.

 

עוד ב-Onlife:

 

משונה, במבט לאחור לא רואים את ההבדלים בין גיל הנעורים של התיכון לשנות העשרים הצעירות של האוניברסיטה, במוחי יש בליל גדול וקשה לי לשים את האצבע מתי התעצבה אצלי מחשבה כזו או אחרת, עקרון בל יעבור אחד או אחר.

 

וזה באמת היה עקרון. נשים וגברים רק נראים פיזית באופן שונה וכל השאר זה חיברות, סוציאליזציה, ועוד כל מיני מילים יפות שלומדים באקדמיה. עובדה. יש נשים שיודעות מה זה דיבל ואפילו תוקעות בקלות אחד כזה בקיר. לחלק גדול מהן אין סבלנות לילדים והן מעדיפות לעבוד שעות במשרד. לעומתן, גברים רבים מבשלים, מנקים היטב את הבית או לא אוהבים כדורגל. כמה ויכוחים היו לי עם הסובבים אותי. היו ימים שהנושא ממש הדיר שינה מעיניי, בחיי. קראתי ספרים על נשים עצמאיות, חיפשתי בהיסטוריה המשפחתית שלי דוגמאות לכאלה ? משכילות ובטוחות בעצמן, נשים למופת.

 

משהו קרה לי אחרי שהפכתי לאמא. לא רק בנושא הזה. היו לי עוד כמה עקרונות, כאלה שניסחתי לעצמי בדייקנות אחרי שהסתמכתי על ניסיונם של אחרים. נו כן, כמה ניסיון כבר היה לי בחיים? לא רק כאמא אלא בכלל כאדם.

כשהריתי לראשונה, היה לי ברור שאני עוזבת את העבודה כדי להיות עם התינוק שלי. עוד לפני הלידה ידעתי את זה. לא חשבתי ותכננתי, פשוט הרגשתי. לא היה לי ספק שהתינוק שייוולד צריך אותי. האם כבר אז החלה להישבר חומת העקרונות שלי ללא תכנון מוקדם?

 

 

אביהם של הילדים שלי הוא אבא מעורב, מנקה את הבית טוב יותר ממני, מסודר יותר ואחראי על תחום עבודות היצירה לביה"ס ולגן, אני פשוט שלומיאלית בדברים האלה. הוא גם יודע לתפעל מצויין את תחליפי החלב, אמן החתלה (הוא זה שגילה לי על הפמפרס פרימיום) ויחד עם זאת, אני יודעת היום שאמא זה אמא, ואבא זה אמנם אבא, אבל זה משהו אחר.

 

כיום אני מחזיקה בדעה (וכבר נזהרת לא להחזיק בעקרונות) שהטבע שלנו אמיתי וקיים, בדיוק כמו אצל בעלי חיים אחרים. אני עדיין רואה את עצמי כפמיניסטית, על אף שיש פמיניסטיות ממני שנרתעות מהמילה הזאת. אני פמיניסטית כי אני בעד שוויון הזדמנויות מוחלט בין נשים לגברים, וזו מהות הפמיניזם בשבילי כיום. אבל אני לא יכולה שלא להשתומם ולעתים להתפעל מההבדלים העצומים בינינו לבינם ועל כן לא מבינה איך יכולות להיות ציפיות זהות מאמהות ומאבות. אני מאמינה לגמרי שלתינוקות שלנו צרכים ביולוגים מולדים שדורשים נוכחות של אמא. זה לא אומר שאני נגד משפחות עם שני אבות, באמת שלא. גבר יכול לספק את הצרכים האמהיים שתינוק זקוק לו (חוץ מהנקה) אך אלה הם לתפיסתי צרכים אמהיים.

 

אני רואה את ההבדלים בין אמהות לאבות במישורים רבים שהעיקרי שבהם הוא עוצמת ההכלה של קושי אצל הילד. אני כבר מדמיינת איך מראים לי דוגמאות של משפחות שאצלן זה שונה. אבל מהמדגם הלא מייצג שסובב אותי, גם במעגלים רחוקים מאוד וגם בקרובים ביותר, הסיפור חוזר על עצמו. מאמא שמגוננת מדי אבל גם כשלא, מכירה בקושי האובייקטיבי של הילד (נניח לקות למידה) עד אבא שמסרב להכיר בקושי האובייקטיבי עד קשיי הכלה פשוטים יותר אך יומיומיים. אין לי ספק כי הדבר קשור להיריון וללידה. התינוק שנמצא בתוך המיכל האמהי זוכה להכלה אמיתית ונעימה גם בחייו מחוץ לרחם. המשך ישיר.

 

בויכוח בין ביולוגיה לחינוך, בין מה שמולד למה שנרכש ? המאזניים כבר לא נוטות אצלי כמעט רק לצד אחד. ממש מהמם לראות עד כמה יש לילדים שלנו אופי ומזג משלהם שאפשר בחלקו לזהות כבר מהיום הראשון. ברור שיש השפעה למה שאנחנו עושים עם זה כהורים, אבל קודם כל יש ביולוגיה. טבע. כך אני מאמינה כיום גם בהקשר של הורות של אם ולהורות של אב.

 

אולי סתם הזדקנתי ואני עכשיו מפנימה ערכים חברתיים עתיקים. ואולי באמת יש משהו במה שאני אומרת. אלה ערכים ישנים, אך לא מיושנים. הם פשוט תולדה של הטבע שלנו שאנו נאבקים בו כל כך הרבה, כנראה כתוצאה מתבונה יתרה שיש למין האנושי.