אף פעם לא תכננתי לחיות בירושלים. הגעתי אליה כדי לממש חלום ולהיות יוצרת תיאטרון ואמנית, סטודנטית בביה"ס לתיאטרון חזותי.

 

מעולם לא נחשפתי לפני כן לקהילה חרדית כה גדולה. כן, היו לי דעות קדומות. אז התאקלמתי בהדרגה, בזמן שחברים אחרים חזרו בתשובה. בסך הכל, חשבתי, כל אחד חי את חייו. הם בשלהם ואני בשלי.

 

עוד ב – Onlife:

 

עם הזמן, סיפורים על מדרכות נפרדות, אזורי ישיבה נפרדים באוטובוסים ואיסור על נשים להופיע בפני גברים, צימררו אותי. אבל גם המוח הליברלי שלי יודע להתכוונן, לעיתים בצדק ולעיתים לצורכי נוחות גרידא, לתדר ה"אני לא שופטת. אין לי זכות לשפוט". וכך המשכנו את חיינו בירושלים על שני פסים מקבילים, ההתחרדות ואני.

 

מישהו פה השתגע לגמרי

אבל בחודשים האחרונים התחילו לדבר על זה על זה שאין אישה על שום לוח מודעות בירושלים. הלחשושים המהוססים התגברו לכדי שיחות ערות ברדיו, למונולוג מתפרץ של אישה דתייה שישבה לפניי באוטובוס, "הם כבר ממש הגזימו", היא אמרה.

 

זה הרגיש כמו ההתחלה של משהו נורא, ומפחיד. לפתע רציתי למחות בקול, בשם כולן - חילוניות, דתיות, חרדיות וערביות - שמישהו פה השתגע לגמרי, יצא מכלל שליטה.

 

מי הם שיחליטו, בכל רחבי העיר ירושלים, שלא תיראה יותר אישה על שלט חוצות ? ומי אנחנו, בתור חברה מערבית ודמוקרטית , שניתן להם לעשות דבר כזה ?

 

כשקיבלתי משימה בכיתה - "התערבות סביבתית בחלל הציבורי". נלחץ לו הכפתור שרק המתין לרגע הגורלי. אז הבנתי שאני רוצה לדבר על הנראות הנשית בירושלים.

 

הייתי צריכה להחליט איך לעשות את המשימה שלי: האם לפלוש במסווה לשכונת מאה שערים? אבל אז אצטייר כעוינת; האם לדבר עליה ממקומי הבטוח באזור ה"חופשי" של ירושלים? מהר הבנתי שעניין היה פשוט למדיי. כבר אין איזורים "חופשיים" בירושלים.

 

מנסים למחוק אותנו

זה כבר לא חילונים וחרדים. זה אנחנו, הנשים, ומנסים למחוק אותנו. למחוק מהשיח הציבורי, מהמרחב הציבורי, מהקול הציבורי. לא פנים, לא כף יד, לא קול זמר ולעיתים גם לא שם. למה לכל הרוחות לסנדי בר אין ראש? למה בפרסומת לבית ספר למחול רואים רק נעל וממתי על שלט של "סטודיו c" אין תמונה?

 

בראשי עלתה תמונה של נשים משפיעות ומכובדות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ללא הראש. הרי רק כך מותר יהיה להציגן מעכשיו, לא? המחשבה על האימג'ים האלו זיעזעה אותי, אז החלטתי ליצור אותן. התמונות האלו נועדו לבטא את האבסורד, החוצפה והעלבון שהרגשתי על מה שקורה בעיר בה אני חיה.

 

 

ושיהיה ברור  -  אני לא בעד חפצון נשים בפרסומות או הצגתן בתור אובייקט מיני. זה לא מה שקורה בירושלים. אישה שבבעלותה בית ספר למחול, מספרת שפרנסתה נפגעת כשלא מאפשרים לה לשים תמונה של רקדנית בפרסומת שלה, וכך למשוך לקוחות. ו"אדי", עמותה לקידום תרומת איברים, שלא ניצלה בצורה בלתי הולמת את דמותה של האישה בפוסטר בו מופיעים עשרות אנשים, השאירה עליו רק גברים.

 

נשים ערופות ראש

יחד עם שרון גבאי ודנה גוילי, חברים לכיתה, עיצבנו את פוסטרים של נשים מפורסמות, ערופות ראש. התמונות האלו נועדו, בראש ובראשונה, להזכיר לכולם, דתיים וחילוניים, מה נשים עשו עבור ולתפארת מדינת ישראל.

 

כשהכנו את הפרוייקט, חשבנו "האם לכאן אני רוצה שהעיר שלי תגיע? האם זה אומר שבקצב הזה יציצו יום אחד בדפי ההיסטוריה ויראו רק שמות של נשים ללא פנים? נשים שעשו, שינו, הקריבו?

 

 

התחלנו לתלות את הפוסטרים במרכז העיר ובשכונת רחביה. אנשים הרבו לפרגן ולתמוך. היינו מוכנים לרטינות, גם לקללה פה ושם, אך במקום זה אנשים שמחו, עודדו, רצו לעזור. הרגשנו שזו לוחמה משותפת, והיינו גאים ושמחים לתת לה יד. יומיים אחר כך, מישהו העלה צילום של הפוסטר לפייסבוק. היו תגובות נלהבות.

 

אני מודה שלא הייתי עושה בעצמי צעד נועז כמו לפתוח דף פעילות בפייסבוק. כמה טוב שהפעם גם גברים נרתמים למאבק על זכויות הנשים, ובן זוגי הוא זה שהתעקש שאעשה זאת. כך קם עמוד "נשים בלי פנים".

 

העידוד והדבקות במטרה שאני רואה ברשת, נותנים פוש אדיר להמשך. העלינו לשם את הפוסטרים במטרה לתת לאנשים את האופציה להדפיס ולתלות בעצמם, להפיץ את האמירה איפה שהם נמצאים, גם אם הם לא יכולים לבוא להפגנה.

 

היצרים האפלים שלהם הם לא הבעיה שלנו

חשוב לי שאנשים יבינו, שבעוד 10 שנים הם לא רוצים שהילדים בירושלים ישאלו את אמא למה יש רק דמויות של "אבא" על שלטי חוצות. לא משנה מה תהיה התשובה, המסר שמרחב ציבורי שכזה מעביר, הוא שנשים פחות חשובות. או לסירוגין, שלגברים יש יצרים אפלים.

 

חשוב לי שהילדים שלנו יראו ברחובות  גם את "אמא" וגם את "אבא". ויצרים אפלים? זה דבר שכל אדם צריך ללמוד להילחם בו בינו לבין עצמו.

 

ומה כרגע בתוכנית? עוד נשים קצת פחות ידועות אך לא פחות משמעותיות. נתיבה ואסתר כבר בדרך לבית הדפוס.