אם מישהו היה אומר לי לפני כמה ימים שככה ייראה סוף השבוע שלי, לא הייתי מאמינה. זה התחיל בצורה הכי ספונטנית שאפשר. ראיתי בפייסבוק לינק שפירסמה חברה שלי נילי לכתבה על עליא אלמהדי.  עליא היא בלוגרית מצריה,  שפרסמה ברשת תמונות עירום של עצמה לאות תמיכה בזכויות הנשים וכמחאה ספציפית נגד דיכוי הנשים בארצה, מצרים.  קראתי והזדעזעתי מתגובות הנאצה והאיומים ברצח שבאו בעקבות הפוסט.

 

 

עכשיו ב – onlife:

 

צילום מתוך הבלוג של אלמהדי

 

לא יודעת מאיפה זה נפל עלי, אבל מיד חשבתי על הדרך להביע הזדהות ותמיכה במעשה שלה באמצעות צילום מחווה. התחלתי לשאול חברות שהיו אונליין בפייסבוק אם הן יסכימו להצטלם אם אארגן אירוע כזה, וכמעט כולן אמרו ש"אם יגיעו כמאה בנות אז לא יהיה להן אכפת לעשות את זה". הן צדקו, כי כשמדובר בכמות גדולה של אנשים, ההתעסקות היא לא בגוף אלא ברעיון שמאחורי המחווה. 

 

עליא ואני שותפות לאותה מהפכה

בשלב הזה פתחתי איוונט בפייסבוק והתחלתי להזמין את כל החברות האקטיביסטיות שלי - יש לי המון חברות חדשות מאז שהחל מאבק האוהלים. במקביל פניתי לערן, בעל הבית של בית העם, שהוא הבית של כל האקטיביסטים התל-אביביים. וביקשתי ממנו לערוך את הצילום שם, בין חמש לשבע במוצ"ש. הרגשתי שיש כאן הזדמנות להעביר מסר משולש, "הזדמנות משולשת" נקרא לזה:

 

המסר הראשון הוא כמובן המסר הלאומי – אנחנו ישראליות והיא מצרית-מוסלמית, ועדיין לא נעשתה שום מחווה קבוצתית למהלך שלה. היה נראה לי חשוב וראוי שדווקא התגובה הקבוצתית הראשונה, עם פוטנציאל לעורר הדים - תגיע מחבורה של ישראליות. קבוצה של נשים שאומרות "גם אנחנו תומכות בעולם צמחוני, נאור, ליברלי ונשי". וכשאני אומרת נשי אני לא מתכוונת לומר שאני פמיניסטית, כי אני לא מגדירה את עצמי ככזו, בניגוד לעליא.

 

המסר השני קשור כמובן למחאה הבינלאומית. עליא הייתה חלק מתנועת ה- 6 באפריל במצרים ואני הייתי שותפה מלאה לתנועת ה-14 ביולי שלנו. מבחינתי, אנחנו שותפות לאותה המהפיכה, והרגשתי הזדהות איתה - הצורך לחזק את חופש הביטוי ואת המחאה הזו שמשתלבת לתוך המחאה הבינלאומית.

 

לתחושתי, כל האקטיביסטים בעולם הם כעת אחד - מקושרים לאותם אתרי אינטרנט, רואים את אותםה סרטים, כותבים את אותם השלטים, מדברים את אותו הדיבור וכואבים את אותו הכאב - אין לכך שום קשר לנטייה פוליטית. 

 

והמסר השלישי זה כמובן עניין חופש הביטוי כאן אצלנו, בישראלי: כל מה שקורה בחודשים האחרונים  - האיסור על נשים לשיר בפני חיילים, שלטי החוצות בירושלים, והרקדניות שצריכות לרקוד עם וילונות סגורים- ההידרדרות היא בעיניי בעייתית ביותר. 

 

חשוב לי להבהיר - המחווה הזו הגיעה לא ממקום פמיניסטי, למרות שבפרויקט שותפות לא מעט פמיניסטיות. ההקשר הוא חופש הביטוי במובן רחב הרבה יותר - ההשתקה, האיומים על סגירת ערוץ 10, קשרי ההון-שלטון ו"ישראל היום".  

 

אישה לאישה אהבה

באירוע שפתחתי בפייסבוק דיברתי על המסרים האלה וכתבתי, בין השאר, "בואו נראה לספקנים שהשיח הבינלאומי שלנו הוא לא תלוי ממשלות, ושאנחנו כבר עברנו הלאה, אישה לאישה אהבה".אבל לא תיארתי לעצמי כמה אהבה וכוח נשי המחווה הזו תוליד.

 

בתוך יום כבר היו באיוונט שלי 140 בנות שאישרו הגעה, וכשהגיע מועד האירוע הגיעו כמה עשרות והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל ולקבל הודעות מנשים שעדנו שהן בדרך לצילומים.

 

האווירה היתה מדהימה: הגענו והתחלנו לנקות את החדר ביחד, הבאנו תנורים כדי שיהיה נעים להתפשט. היה המון כיבוד, וגם יין ועארק. שתינו, ושמחנו, ודיברנו. עד שהבנות המאחרות הגיעו - הספקנו לעשות מעגל שיח  - כל אחת דיברה על הפחדים שלה, ולמה כל כך חשוב לה לעשות את הפרויקט הזה.

 

החוויה היתה מקסימה, מרגשת מאוד ורוחנית - ממש כמו מעגל נשים קלאסי. מבחינתי, החוויה היתה מועצמת כי אמא שלי גם היתה שם. האווירה היתה כולה פרגון ואהבה - כל בחורה חדשה שהגיעה זכתה למחיאות כפיים וחיבוקים וחום מכל הכיוונים. מבחינתנו, הגענו ונחשפנו לחלוטין - עם הפגמים שלנו ועם החסרונות שלנו - כמו שאנחנו.

 

 

התמונה הכי צנועה שמצאתי

 בסופו של דבר הצטלמו 50 בנות, והגירסה שפורסמה היא לא הגירסה החושפנית ביותר, אלא התמונה הכי צנועה שמצאתי.

 

במהלך הצילומים ניסינו כל מיני קומפוזיציות, וארבע צלמות שונות צילמו אותנו. בסופו של דבר הייתי צריכה לבחור את התמונה הכי מתאימה ולהעביר אותה לתקשורת - ונבחרה התמונה של ענת כהן. השתדלתי מאוד לבחור את התמונה שתרצה את כולן - אבל זה בלתי אפשרי. חברה טובה שלי נפגעה מאיך שיצאה בתמונה - אבל הבינה בסופו של דבר שאין מה לעשות. הבחירה בתמונה לא היתה בגללה האסתטיות שבה, כי זה לא העניין. כולנו בעיניי יפות - כל אחת מהנשים שהגיעה להצטלם.

 

 

הלוואי ויכולתי לתת לה מקלט

התקווה שלי עכשיו היא שהצילום שלנו יגרור גל עצום של תגובות מנשים בכל העולם. אני מקווה שהפרוייקט הישראלי המאוד ליברלי, נאור וחופשי מתיוגים פוליטיים באמת יעשה משהו. אני אומרת את זה מכל הלב, מאישה לאישה - הלוואי שנוכל לחזק את עליא או להציל אותה.

 

אני חושבת על הבדידות שלה כמוזיקאית ואמנית, ומעריצה אותה על המעשה שהיא עשתה כבן אדם. אומרים עליה שהיא עשתה מעשה טפשי וכרתה לעצמה את הקבר, אבל אני חושבת שלאישה הזו יש חתיכת ביצים. 

 

אני לא מצפה לתגובה ממנה, אני יודעת שהיא בפוזיציה רגישה. הבחירה שלנו היתה לייצר את המחווה הזו לא כמשהו אישי. הלוואי ויכולתי לתת לה מקלט תחת כנפי האוהבת ללא הבדל גזע, לאום, דת או מין, אבל אני לא יכולה, כי אנחנו לא חיים בעולם כזה.

 

אני מאמינה בקסם. אני מאמינה באהבה. ואני מקווה שנצליח להעביר מסר של אחדות ושל עולם טוב יותר, בלי שום תחושה של שיפוט. הלוואי.