ביום חמישי, ה - 24.11, תערך בתל אביב הפגנה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (היום עצמו מצוין למחרת, ב - 25.11).

 

קל מאד לוותר על ההפגנה הזאת, בימים עמוסי הפגנות כמו אלו. אחרי הכל, אנחנו חיות בחברה יחסית מודרנית ושיויונית, וגם אם מדי פעם צצים מאבקים עם הפלג השמרני של הדת, בסופו של דבר, איש לא מכריח אותנו ללבוש רעלה ואיש לא סוקל אותנו על פגיעה בכבוד המשפחה.

 

 

עוד ב – Onlife:

 

אבל ההרגשה הזאת היא סוג של אשליה, נסיון טבעי להרחיק מאיתנו את הזוועה. נסיון להדחיק את העובדה שהסטטיסטיקה מרחפת כמו חרב מעל ראשינו, ושכמה שנרצה להעמיד פנים שהכל בסדר, אף אחת מאיתנו לא חסינה מסכנה. 

 

להתעמת עם הנתונים

הדרך הפשוטה להמחיש את הרלוונטיות של היום הזה היא, כמובן, לזעזע. ואת זה אפשר לעשות באמת בקלות יחסית, משום שהנתונים הם אכן מזעזעים:

 

הסטטיסטיקה מדברת על אחת מתוך שלוש נשים שעברה או תעבור תקיפה מינית בחייה; אחת מתוך שבע ילדות שעוברת גילוי עריות; למעלה מ - 200,000 נשים מוכות בישראל; וממוצע של כמעט שתי נשים בחודש שנרצחות על ידי בני זוגן.

 

אבל כל אלה עדיין משאירים את האלימות הזאת הרחק מאיתנו. קל לנו להביט בחמלה על הנשים שנדחקות לחלקו האחורי של האוטובוס, להתנשא קצת על הנשים ה"לא משכילות" שנתפסות כרכושו של הגבר. אנחנו מרחמות עליהן, מתוך תחושה שאנחנו רחוקות אלפי שנות אור מהמצב הזה.

 

האמת המרה היא שהאלימות הזאת נמצאת סביבנו, בכל מקום. כל כך מוטמעת במציאות חיינו, שאנחנו אפילו לא מבחינות בה. כמו פלואוריד במים.

 

מסע השרדות יומיומי

בואו נתבונן רגע בכמה מהזכויות הטבעיות שאמורות להיות לכל אדם באשר הוא אדם.

 

למשל, הזכות המובנת מאליה, להתקיים ולהישמע במרחב הציבורי. אנחנו נאבקות על הזכות שלנו לנוע בו, מרגישות מנצחות על עצם קיומה, כאילו לא מדובר בזכותנו הטבעית, ומישהו הואיל בטובו להעניק לנו אותה. אבל בשום שלב אנחנו לא בודקות איך נראית ההתנהלות הזאת. כי מהרבה בחינות, גם היא דומה יותר להישרדות מלכל דבר אחר.

 

כמה פעמים ביום את זוכה לשמוע הערות בוטות ופוגעניות, כאלו שאת לא יודעת בכלל איך להתחיל להגיב אליהן? אז את בונה לעצמך חומת מגן, לומדת להתעלם. ומה קורה כשאת מתעלמת, כמה קללות את סופגת אז? וכשאת הולכת ברחוב בלילה, את הולכת על המדרכה, ליד החצרות, או שמא את מרגישה בטוחה יותר דווקא באמצע הכביש?

 

את מרשה לעצמך לצעוד עם אזניות המשמיעות מוזיקה רועשת, או שאת משתדלת להישאר דרוכה למתרחש סביבך? ומה קורה אם הולך מאחוריך מישהו? את עוצרת לרגע להתעסק עם הטלפון הנייד כדי שהוא יוכל לעבור אותך, ותוכלי לחזור למקומך הטבעי - מאחוריו? בכל זאת, שם בטוח יותר, לא?

 

אז אולי באמת עדיף לא לצאת מהבית. אלא שכאן מונח עוד שקר גדול, כי הנתונים מראים שהמקום בו את הכי פחות בטוחה הוא דווקא הבית שלך, וכי סצנת הדייטינג מסוכנת הרבה יותר מכל צעידה בחניון חשוך.

 

השתקה היא גם אלימות

בסופו של דבר מדובר פה בעצם על התנהלות תחת איום תמידי, מוחשי יותר או פחות. מצב בו נשים לעיתים זקוקות באמת ובתמים לחסדיו של גבר שיגן עליהן (מפני גברים אחרים), כדי לשרוד בתוך המרחב הציבורי. הציבורי- זה ששייך לציבור כולו. זה לא טרור? זאת לא אלימות?

 

ומה עם הזכות על גופך? נתונים מחרידים מתגלים בסקר שערכה ד"ר מינה צמח לפני שמונה שנים. זה אמנם מזמן, אבל כשקוראים את הנתונים האלה יש לזכור שמדובר על ישראל בשנת 2003: 22% מהגברים חושבים כי מותר להם להשתמש בכוח כדי לכפות יחסי מין על בנות זוגם, ו - 44% מהם בטוחים כי קיים חוק לפיו מוטלת על האישה חובה לספק את צרכיו המיניים של בעלה. כמעט חצי מהגברים במדינה מניחים שזכותם למין חשובה יותר מזכותה של אישה על גופה. האם זה לא טרור? זאת לא אלימות?

 

וכאילו לא די באלימות הפיזית המשתוללת הזאת, עכשיו אנחנו עדות למציאות המגייסת כלים נוספים לדחוק נשים מחוץ למרחב הציבורי, להעלים אותנו, להשתיק את קולנו. כאילו ההתעקשות הזאת על הזכויות שלנו מפריעה להתנהלות התקינה של העולם.

 

זה לא החזה או הישבן שמלחיץ אותם, זה הראש

אלימות היא לא רק סטירה, והיא לא רק אונס. אלימות היא גם השתקה, הדרה, החלשה. אלימות היא שימור מצב המשאיר אותך נתונה לחסדי אחרים. אלימות היא שלילת היכולת או הזכות שלך להשמיע קולך, להחליט על גורלך.

 

אקט הגיליוטינה במודעות הפרסומת בירושלים חושף את האמת שמנסים להסתיר מאיתנו: זה לא החזה או הישבן שלנו שמלחיץ אותם. זה הראש. מוח, עיניים, אוזניים, פה. בתוך חברה שמלכתחילה מאפשרת התעלמות מקולן של נשים, חסרה רק ההשתקה הפיזית הסופית. חישבו רגע על המשפט "קול באישה ערווה". מתי, לדעתכם, יגיע הרב החכם שיבחין שאין במשפט הזה איזכור לשירה, אלא רק לקול?

 

 

ביום חמישי ה-24/11/2011 ניפגש בכיכר רבין בשעה 18:00, משם נצעד לעצרת ברחבת המוזיאון בתל אביב. בואו לתמוך, בואנה להשמיע קולכן.