לא צריך להיות חבר קרוב של בר רפאלי או של אמא שלה כדי לחוש אי נעימות עמוקה מכל פרשת ה"צבועה/ טיפשה". זה אמור להיות נון-אייטם, אבל ההתעסקות התקשורתית בו, כולל הטור הזה, מדגישה עד כמה בר רפאלי היא סדין אדום המתנפנף בפנינו תמידית, עד כדי כך שגם ציוץ פשוט שלה זיכה אותה בביס עצבני שגרר לא מעט תגובות תומכות.

 

עוד ב- Onlife

 

משהו עמוק הרבה יותר מביקורת פשוטה על משהו-שמישהו-אמר התפוצץ בכל הסיפור הזה. דרישה של חודשים ארוכים לצדק חברתי ולצדק בסיסי. הנה אנחנו יושבים וטוחנים את עצמנו במשרדים אכולי עובש בפתח תקווה בשביל משכורת שמספיקה לבמבה, והגברת סוגרת קמפיינים ומפציעה בהשקות בחו"ל ואפילו מקבלת על זה כסף ממש טוב.

 

נו, זה איום ונורא. רגע, והיא עוד מעזה להתלונן בטוויטר שלה שכותבים עליה דברים שאולי חלקם לא נכונים ונדחפים לה לחיים הפרטיים עם עדשות בגודל של צלחת לווין? על זה היא בנתה קריירה! שתסתום ותחייך!

 

האם רפאלי באמת צבועה? ואולי פשוט כל אחד והצרות הקטנות-גדולות שנלוות לעבודה שלו, ורק אותן הוא רואה למרות שלא תמיד אחרים מבינים?

 

חשבו על זה כך: תעשיית הרכילות שממררת את חייה היא בבחינת הבוס שמשגע אתכם בנייד אחרי שעות העבודה שתעשו ככה וככה. לפעמים זה הכרחי למהלך העבודה התקין, אבל מן הסתם, לא מדובר במשהו שאתם נהנים ממנו, ואם אתם תתלוננו על זה בטוויטר שלכם אף אחד לא יבוא אליכם בטענות.

אם לא מרכלים עליך - אתה לא קיים

בסופו של יום, אף ידוען לא נהנה להופיע במדורי רכילות ומזה שכל ירידה שלו לפיצוציה בטרנינג מתועדת מעשר זוויות. כן, חייבים, כי אם לא מזכירים אותך מספיק אתה לא קיים. אבל כיף זה לא.

 

ולפעמים- וזה כבר הרבה יותר חמור- כותבים עליך שקרים, ולפעמים מנפחים מעבר לכל פרופורציה כדי למלא אייטם של ארבע שורות, ואז למי תבוא בטענות? בואו לא ניתמם, גם זה קורה.

 

 יש מעין הסכמה לא רשמית בין כולם שזה חלק מהמחיר אותו משלם הידוען על זה שהוא קצת יותר מוצלח מאנשים אחרים, בעוונותיו. קצת יותר יפה, כריזמטי, מוכשר, מרוויח. כלומר: סבבה והכל, תבלה, אבל קח בחשבון שאם רק תמעד קלות, אנחנו, הקהל, נחכה לך למרגלות ההר במלתעות שלופות.

 

וזה בעצם כל הסיפור שבעטיו נראה לנו נורמלי לחלוטין לתקוף באופן אישי מישהי שלא עשתה לנו כלום. המעידה של רפאלי, חטאה הגדול, הוא האנושיות שחלקה עם עוקביה ברגע של אינטימיות (שכנראה לא יחזור בקרוב).

 

לא הכל נוצץ בעבודה הזוהרת. וואלה, לפעמים קשה ומבאס. וזה בדיוק מה שמעצבן אותנו. הצרות האלה של העשירים.

 

 אנחנו אולי נסלח לה על זה שהיא לא התגייסה, שהיא מרוויחה הון ושהיא חיה חיים שרובנו לא נחיה לעולם, אבל לא נסלח לה על זה שהיא עדיין רוצה להתנהג כמו בחורה צעירה ונורמלית בת עשרים ומשהו, עם חשבון טוויטר חינני ומעט (טוב, הרבה) פקאצי, שבסך הכל קיטרה על הרכילות כחלק מבאס בעבודה שלה כמו שאנחנו מקטרים על הבוס שלנו שהוא חתיכה של צואה אנושית, אבל בזכות העבודה אצלו אנחנו משלמים חשבונות.

 

זה כבר יותר מדי. אנחנו ניכנס בה ונקרא לה צבועה, ושתסתום ותגיד תודה על מה שהביא אותה לפסגה. אחרי הכל, הכיף היחיד שנשאר לנו בחיים האפרוריים האלה זה לקטר. מה פתאום שהיא תיקח לנו גם את זה.