הקיץ האחרון הוציא בפעם הראשונה אולי בתולדות מדינת ישראל, מאות אלפי אנשים לרחובות. שבוע אחר שבוע, שבת אחר שבת, בלחות, בחום בצפיפות, עמדנו והקשבנו לנשים צעירות וחזקות. חזקות בקולן, חזקות בתודעתן, חזקות בהופעתן הציבורית.

 

עוד ב - Onlife:

 

על הבמות מולנו עמדו ילדות בנות תשע, מורות בנות שלושים, נשות קולנוע וכותבות בנות 25 וגם אני, עמדתי מתחת לבית של שר החינוך ודרשתי שוויון בנטל ושותפות באחריות על גידול הילדים שלנו.

 

אבל יש קהלים, והם לא מעטים, שהקיץ הזה מסמן עבורם חצית קו הפרדה מסוכן. הפעם אינני מדברת על עשירי ישראל, או על טייקונים או על ביבי. לא על שר האוצר ולא על נעריו ונערותיו.

 

הר געש של דיכוי נשים

לא ברור לחלוטין מה קרה פתאום בחודש נובמבר 2011. כיצד התפרץ אותו הר געש שרוגש תחתינו כבר עשרות שנים, זה שמידי פעם מתקיף אותנו בסילוק נשים מרחבת הכותל או מטקס פרסים של משרד ממשלתי, אבל יודע לאזן את עצמו תמיד. זה שדואג שלא נרגיש שלמעשה מתחת לרגלינו הצועדות בדרך הדמוקרטיה, נרקמים כל הזמן ניסיונות לבנות את ישראל על פי מודל אולטרא שמרני, פטריארכלי, דכאני ואלים.

 

הדרת נשים ממרחבים ציבוריים התקיימה בישראל מאז ומתמיד. כל עוד התקיימו אירועים אלה במרחבים דתיים, לא טרח מרבית הציבור בישראל לתת עליהם את הדעת.

 

מסתבר שהפרקטיקה של למנוע מנשים מלעמוד ליד אהוביהם בימים האיומים ביותר בחיי כל אדם ואישה, כאשר הן קוברות את מתיהן ולאסור עליהן להספיד אותם, התחילה כבר מזמן. גם הדרה וסילוק של נשים משוק העבודה, אם על ידי מניעת קבלתן לתפקידים מסוימים ואם על ידי משכורות נמוכות ושוחקות, גם אלה היו וקיימים עדיין.

 

אז מה קרה לנו פתאום?

 

אין ספק, האירועים התרבו, מישהו תפס אומץ. או אולי תפס עצבים? אולי כמות הנשים שצעדו ברחובות ישראל ודרשו את זכותן לצדק מעל כל במה הייתה מוגזמת לדעת מישהו?

 

אף אחד לא הגיע לישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

כי גם היום, כשאנחנו דעתניות - קוראים לנו לוחמניות וכשאנחנו מתווכחות - קוראים לנו קנטרניות. וכבודנו הרי בביתנו. וכל זה למרות שהרחוב, המרחב הציבורי הכי בסיסי, נשלט לרוב על ידי נשים. נשים הן אלה הצועדות בו במהלך היום. הן יוצאות מוקדם לעבוד, הן אוספות את הילדים, הן צועדות לקופת החולים ולקניות ולגן המשחקים ולסידורים. הן רואות את הרחוב באור יום ובחושך, והן יודעות שבחושך ובאור, הן אינן מוגנות.

 

הן אינן מוגנות, כי סילוק נשים מהמרחב הציבורי מתבצע בכל כך הרבה דרכים - בהפחדה ואיום, באי הגנה עליהן מפני פגיעה, בהרחקת הפנסיות שלהן והפיכתן לעניות יותר וחולות יותר.

 

אתמול, בועדת שרים לקידום מעמד האישה הושאר המרחב ריק כמעט מאילו שתפקידם להגן עלינו. שר החינוך הגיע באיחור, ראש עיריית ירושלים הצטרף כמה דקות לפני הסוף. הועדה נוהלה ביד רמה על ידי השרה לימור לבנת שדרשה תשובות והסברים מפקידי המדינה שישבו בדיון. והסברים, אין.

 

רוב שרי המשלה חיכו מחוץ לדלת כעשרים דקות, ממתינים לישיבת ועדת השרים הבאה שעניינה היה כמדומני-דוח טרכטנברג. שוב.

 

צריך לקרוא לילד בשמו: מסלקים אותנו

ושוב, לא קיבלנו תשובות מספקות לשאלה, מדוע לא מגנים עלינו כראוי. מדוע יושבת בוועדה אישה צעירה בת עשרים ומספרת כיצד היא עולה לאוטובוס ושומעת איומים על חייה והבטחות כי יכיש אותה נחש. מדוע עוד ועוד עדויות על הפרדה וסתימת פיות של נשים אבלות ומספידות מצטברות אצלנו מידי יום? את מי נוכחותנו מפחידה כל כך עד שאפילו מראה פנינו מעורר מיד זעם קדוש ואלימות קשה?

 

רצוי וכדאי להתחיל לקרוא לילד המופרע הזה בשמו: לא הדרת נשים אלא סילוק, אלים, כוחני ומרושע של נשים ממרחבי החיים כולם כמעט. לא חזרנו 50 שנים לאחור אלא 1000 שנים לאחור לימים בהם צדו נשים והעלו אותן על המוקד, רק כי העזו לצאת לרחוב.