השנה הזאת היתה השנה של דפני ליף. ימים יגידו מה באמת היו השלכותיה של המחאה החברתית הגדולה ביותר שנראתה כאן, אבל גם גדולי מבקריה, שלא לומר שונאיה, לא יכולים להכחיש את העובדה שהשנה הזאת כולה תיזכר בסימן הדרישה לצדק חברתי. הדרישה הזו התחילה ב - 14.7, יום הבסטיליה, היום בו נטעה אישה בת 25 את האוהל שלה בשדרות רוטשילד בתל אביב.

 

"מבחינתי, הצעד הזה לא היה רק ענין הדיור. זאת היתה אמירה של 'אני לא משחקת יותר'. חוקי המשחק מוטים נגדי, ואני לא משחקת אותו יותר", אומרת ליף.

 

עוד ב-Onlife:

 

בהתחלה, כל ההתרגשות הייתה מהגילוי שכולנו מרגישים אותו הדבר ולכולם נשבר. מתי פתאום את קולטת שמשהו גדול קורה, שכל המדינה בפנים?

אני חושבת שהיו שלושה רגעים שבהם ממש תפסתי שזה הולך ונעשה יותר ויותר גדול: הראשון היה כשהיו ארבע הפגנות במקביל על רוטשילד: של רפתנים, של מילואימניקים, של יש"ע ושל "אם תרצו".

 

זה היה עוד בשלב הזה, שלא באמת ישנתי כבר הרבה זמן. כל אחד הטעין את השני עם כל החיבוקים והאהבה בכל מקום, זה היה מחשמל וכבר היה יותר מדי מכדי להכיל. פשוט הלכתי לאיזה מגרש חניה והתחלתי לבכות. סתם בשביל לפרוק את האנרגיה הזאת.

 

הפעם השניה היתה בעצרת הראשונה, כי הגיעו איזה 30 אלף איש וזה היה מטורף. מעולם לא דיברתי לפני כן מול קהל. ואז, ברגע האחרון גיליתי שהטקסט שאני מחזיקה זה לא הטקסט הסופי, המתוקן. ופתאום קלטתי שאני עומדת שם, מול 30 אלף איש ואין לי טקסט.

 

הפעם השלישית היתה בהפגנה בקפלן. זה היה מדהים. גם ברמת הפריים, זה היה פריים שלא נראה עדיין. גם כמות האנשים שהגיעו, גם נורא התרגשתי וגם... לא יודעת, זה היה מטורף.

מצאת את עצמך בתוך סיטואציה מוזרה, בעמדה של מישהי שכאילו נבחרה אבל היא לא אישיות "נבחרת". את לא מקבלת משכורת מהציבור ולא עובדת אצלו, אבל מותר להשתלח בך, ורבים מרגישים שמותר גם לצפות ממך.

אני חושבת שבמקום הזה, של מישהי שלא באמת נבחרה, דווקא יש משהו מאד משחרר. מצד שני, היו הרבה מקומות בהם הרגשתי שמסתכלים עלי בתור הגפרור שמצית את האש, או הילד שמוציא את האצבע מהסכר, שלא באמת נתנו לי לגיטימציה לפעול, שזה מקרי שאני פה, שלא באמת מאמינים ביכולות שלי. זה קרה הרבה פעמים, וזה מבאס.

 

יש עליי המון ביקורת דווקא מתוך הפעילים ה"הארד קור", ששואלים מי אני בכלל, ואומרים שלמחאה לא צריך "פנים" ושאני מתנהגת כמו איזה שלטון מנותק. אני חושבת שדווקא ההיפך הוא הנכון. לאורך כל הדרך, אף פעם לא נכפה על אף אחד שום דבר. אני חושבת שבסופו של דבר תחושת הדחיפות שלי בתוך המאבק הזה היא כמו של כל בן אדם אחר במדינה. ואני בן אדם טוטאלי, תמיד הייתי, אין לי אמצע.

 

אף פעם, בשום שלב, לא ניסיתי להגביל את הציבור הרחב, לא ניכסתי אף יוזמה של מישהו אחר, לא באתי ואמרתי "אני המנהיגה היחידה והאולטימטיבית של הדבר הזה". זה ממש לא היה המצב. ותמיד אמרתי גם שיכול להיות שמחר יוולד סמל חדש ואני אמשיך להיאבק. כי זה מאבק על העתיד שלי.

 

יש אנשים שהאשימו ועדיין מאשימים אותך שאת לא מקצועית, שהדיבור שלך לראש הממשלה היה ילדותי, שהרסת את המחאה, שסכסוכים פנימיים הרסו את המחאה ועוד טענות רבות.

ראשית, אני חושבת שאחד הדברים הכי יפים בנוגע למאבק הזה זה שגילינו שכל בן אדם יכול לדבר פוליטיקה. אף פעם לא הכרזתי על עצמי בתור אשת מקצוע. אני לא. בגלל זה גם לא מצאתי לנכון לבוא ולהציג פתרונות. אני יכולה להצביע על הבעיה וזה התפקיד שלי בתור אזרחית במדינה הזו: לבוא ולסמן "זה חשוב לי, תפתרו את זה". בשביל זה, עקרונית, יש נבחרי ציבור.

 

שנית, מעולם לא טענתי להיות המלכה הבלתי מעורערת של המאבק הזה. אם יש קבוצה שחושבת שאני פועלת לא נכון, זו זכותה המלאה. יכול להיות שהיא צודקת, יכול להיות שלא. אבל בכל מקרה - תעשו משהו. יש הרבה מאד קבוצות שהן חלק מהמאבק הזה כבר חמישה חודשים, ולא כולן אוהבות אותי. אבל הן עושות משהו, לכן אני מעריכה אותן מאד.

 

בנוגע להתבטאויות שלי מול ראש הממשלה, אני חושבת שאפשר לנהוג במעט יותר סלחנות; המאבק מרגיש כמו מלחמת התשה - במקום שהממשלה תקשיב לזעקת העם, היא עושה הכל כדי לחנוק אותה בכל דרך אפשרית. המענה היחיד של הממשלה למחאה היה ועדת טרכטנברג, וגם ממסקנותיה מתעלמים. אז אני חושבת שאפשר גם להבין שזה (ההתבטאות מול נתניהו - ר.ג) לא היה מדויק, כי זה היה אמוציונלי. כשאנשים מתוסכלים מאטימות או מכך שהדברים לא זזים ומותחים עליי ביקורת – כך גם אני יכולה להגיב ברגע של אמוציות, של תסכול או של עייפות.

 

ראש הממשלה היה צריך לדבר איתך?

אין לי שום ענין אישי עם בנימין נתניהו, הוא לא צריך לדבר איתי, הוא צריך לדבר עם הציבור. מאז רצח רבין לא היה קשר ישיר בין ראש ממשלה לציבור, הכל מתווך דרך התקשורת.

 

את לא מרגישה שהתקשורת והציבור היו מתייחסים אליכן אחרת אם זה היה גבר? אין עניין מגדרי ביחס של התקשורת שהציגה אותך ואת סתיו כילדות?

יכול להיות, אבל אני חושבת שיש סיכוי שאם זה היה בחור בן 25 אז אנשים לא היו יוצאים לרחובות.

 

למה?

אני לא יודעת. אנשים ניגשו אלי ואמרו לי שזה נגע ללבם שבחורה צעירה, מחויכת, שנראית הכי נורמטיבית במרכאות, מחליטה להפוך להיות ההומלסית החדשה.

 

היו עוד דברים מרגיזים או מתסכלים בהתנהלות של התקשורת או הציבור נגדך בשלבים האחרונים?

כשאני רואה כותרת כמו "דפני ליף הבריחה את הזוגות הצעירים", אני מרגישה שם את הסטייטמנט, את הבעת הדעה, כי זה לא מדויק בשום צורה, וזה לא הוגן. אבל לא צריך להתייחס לתקשורת כאילו זו ישות, זה מנגנון.

 

אני יודעת שיש הרבה מאד אנשים שעובדים בתחום הזה, שהם אנשים טובים שמתפרנסים ועושים כמיטב יכולתם. ואנשי תקשורת יגידו בעצמם שלצערם הרב, בעידן הזה, בשביל להיות איש תקשורת צריך להיות צייתן. זאת סתירה עצומה. במקום להסתכל על איך התקשורת חונקת ואיך התקשורת עושה כך או אחרת, אני אומרת פשוט אין בעיה. נייצר ערוצי תקשורת אחרים.

 

ועדיין, התקשורת מתווכת מידע לציבור, שמרגיש עכשיו שזה נגמר. יש דרך להעיר אותם מחדש?

אני חושבת שלא צריך להסתכל על זה כעל "להעיר אותם מחדש". מחאה זו פעולה. אנחנו מייצרים ישר ישות, מייחסים לה פאתוס ומשמעות. למחות זו פעולה. זה לבוא ולהגיד אני לא מוכן יותר לקבל את המצב הקבוע, זה מפריע לי.

המחיר האישי הכבד

 

כמה פעמים עמדת ואמרת לעצמך "מה לעזאזל אני עושה פה" ורצית לברוח?

פעמיים.

זהו?

פעמיים באופן מובהק, כשממש הרגשתי שאני קורסת. פעם אחת הייתה לפני משהו כמו חודש. כי מחפשים את הדרך, איך להמשיך, וכבר נשמעו קולות שונים בקבוצה, וכבר היה ברור שצריך למצוא דרכים חדשות להמשיך, לעבור שלב.

 

ופעם אחת, בשיא הכנות, זה היה אחרי הראיון עם שרון גל ב"לילה כלכלי". היה שם רגע קשה.

למה?

כי כל החיים שלי אני מרגישה שאני מסתובבת עם איזה אות קין בגלל שהחיים שלי התגלגלו אחרת מחיים של אנשים אחרים במדינה. ואני משלמת על זה מחיר כבד, הרבה פעמים. אף פעם לא הכרזתי על עצמי בתור שום דבר חוץ ממי שאני.

 

בראיון הזה ממש הרגשתי את החבטה. זאת אומרת, זה משהו שכבר נאמר לפני כן, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו מנסים לגרום לי להרגיש מבודדת. הייתי מאוד מאוד עייפה בראיון אז הלכתי. ואני חושבת שזה גם היה נכון באותו הרגע.

 

הוצאתי אוהל לרחוב בשביל לא להרגיש לבד יותר, ומנסים לבודד אותי, להגיד לי "מי את? אין לך מקום פה בכלל". וזאת היתה נקודת שבירה מאד מאד קשה. אני פחות מדברת עליה, אבל יותר מכל פרט אינפורמציה על החיים שלי, זה היה, אני חושבת, הדבר הכי אינטימי. זה והאפילפסיה. הם בעצם הולכים ביחד.

 

מה היית עושה אחרת, על מה את מצטערת?

אני מצטערת שפירגנתי לאלי ישי. אני מצטערת באופן כללי על כל רגע שביליתי בכנסת, מול פוליטיקאים, בניסיון לדבר איתם. אלו שתי טרמינולוגיות שונות לגמרי, זה אוקסימורון.

 

למה?

אני לא מאמינה יותר שהמטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמינה שצריך לחבור לאנשים לא מוסריים על מנת להגיע למטרה. זה מה שהביא אותנו לנקודה הזאת, שאנשים כל הזמן דהרו קדימה ואמרו "בסדר, זה לא משנה את מי אני ארמוס או על איזה מהערכים שלי אני מוותרת בדרך". אני מצטערת על כל צעד שאני מרגישה שפגע בערכים שלי, באמת שלי או במקום המוסרי שלי. למדתי לא לעשות את זה יותר.