במוצ"ש זכיתי לקחת חלק ביצירת לילה מיוחד במינו בישראל. הייתי בין מאות הישראלים שיצאו אתמול לרחובות שכונת התקווה בזעקה נחושה לעצור את הפינוי המתוכנן של מאהל התקווה. זהו "מאהל אין ברירה" שבו שוכנים מחוסרי דיור, הורים וילדים, הזכאים לדיור ציבורי.

 

עוד ב- Onlife:

 

אלה אנשים עובדים שאינם מצליחים עם משכורתם לשלם שכר דירה, ועיריית תל אביב מתעקשת לזרוק אותם לרחוב ללא מתן פתרון דיור הולם. אלה הן משפחות שלמות שמתבקשות אחר כבוד לעבור מיריעת הבד הדקיקה שעוטפת את מיטתן השקועה בבוץ בחוץ, אל הספסל הקר והגשום. אלה ילדים שיצטרכו ללכת לבית ספר ולגן כל בוקר מהרחוב. כמה קהה לב יכול להיות שלטון בישראל?

 

זה היה מפגן עוצמתי. מכל הארץ הגענו לשכונת התקווה להפגנת סולידריות מאוחדת: אנשי ימין ושמאל, אנשי פריפריה ומרכז, שכבות מוחלשות ומעמד ביניים - כולנו צועדים יד ביד כנגד אטימות השלטונות והעוול המוסרי הזועק לשמיים.

 

התקשורת מפספסת את הסיפור האמיתי

האלימות המשטרתית כלפי מפגיני המחאה בחודשים האחרונים היא כבר נוהל שגרתי. שגרתי – אך בלתי חוקי ובוודאי בלתי מוסרי. ומפעם לפעם, מהפגנה להפגנה, התנהלות המשטרה הולכת ומסלימה, הולכת ומקצינה. במוצ"ש זה הגיע לשיא של מספר עצורים: 45 בני אדם לא אלימים, רובם פעילים מרכזיים במחאה, שנבררו בקפידה ונקטפו מהקהל בכוח מופרז וחסר מעצורים, היישר אל חיק הזינזאנה. בין העצורים, זוג הורים, אנשי מאהל התקווה, שהמשטרה ברוב אטימותה תלשה את שניהם מילדיהם שנותרו ללא השגחה.

 

התקשורת, שלא כהרגלה בחודשים האחרונים, סיקרה את ההפגנה בבולטות מפתיעה עם כותרות ראשיות באתרי החדשות המרכזיים וכתבות במהדורות הלילה בטלוויזיה. אולם הכותרות עסקו רובן ככולן במעצרה של סתיו שפיר, ואני נוטה להניח שאלמלא נעצרה סתיו שפיר, לא היתה בולטות כזו גדולה בתקשורת להפגנה אמש.

 

סתיו שפיר מובלת למעצר (צילום: ענת צחור)

 

התקשורת שבה ומפספסת שוב ושוב את הסיפור האמיתי, כשהיא בוחרת להתמקד בפרסונות הידועות. כותרת ראשית הולמת צריכה היתה להיות: "עשרות ילדים ומבוגרים נזרקים מהאוהל אל הרחוב בעיצומו של החורף עקב מחדלי השלטון המקומי והארצי". זו הכותרת האמיתית. עם זה צריך לפתוח מהדורות חדשות.

 

לאן הולך כל הכסף שמיועד לדיור ציבורי?

חשוב להבין את גודל השערורייה שמובילה לכך שאנשים עובדים הגיעו למגורים באוהל עם ילדיהם: מאז 1998 נכנסו לקופת המדינה כמעט 3 מיליארד שקל ממכירת דירות שבבעלותה – סכום עצום לכל הדעות. הממשלה החליטה להשקיע את הכסף בהרחבת הדיור הציבורי אך כבר 30 שנה לא נבנתה אפילו דירה חדשה אחת.

 

אז לאן הלך כל הכסף הזה? לסלילת כביש, לסוכנות היהודית, להחזרת עמלות ולשימושים נוספים. חלק מהכסף - 438 מיליון שקל – פשוט נעלם. מי לא זכה ליהנות מהכסף? זכאי הדיור הציבורי.

 

"קודם גרתי בדירה אך בטן ילדיי היתה ריקה. עכשיו אני מעדיפה לגור באוהל, ובלבד שבטן ילדיי תהיה מלאה", כך אמרה לאחרונה אחת ממחוסרות הדיור לתקשורת. כן, זה עד כדי כך. דוח של משרד הרווחה מדגיש כי לחסרי הדיור אין להם לאן ללכת, והוא קורא לממשלה למצוא להם פתרונות. האם משהו מזה קורה? בוודאי שלא.

 

למה המשטרה לא עוצרת את מפרי הסדר הציבורי האמיתייים?

אז יצאנו כגוש אחד לזעוק על העוולה הבלתי אנושית הזו. והמשטרה, שסיימה לטפל בכל תחלואי הפשיעה במדינה, הקדישה כוחות אדירים בניסיונה להשתיק מחאה לא אלימה, צודקת מאין כמותה, שיוצאת מלב שנשבר לרסיסים כשמביטים בעיניי הילדים האלה, שמחר צריכים לעבור לגור על ספסל.

 

המשטרה טוענת שהפרנו את הסדר הציבורי כשצעדנו על הכביש וחסמנו צמתים. ואני תוהה, איפה המשטרה שתעצור את מפירי הסדר הציבורי האמיתיים: אותם אלה שגזלו את כספי הדיור הציבורי מהזכאים לו, אותם אלה שבאטימותם זורקים ילדים לרחוב? מה – זה לא הפרת סדר ציבורי? איזה מן סדר ציבורי יש כאן אם זו התוצאה?

 

הסדר הציבורי שאותו מבקשת המשטרה לשמור בשם שולחיה, זהו אותו סדר שבו שולטת בישראל קבוצה קטנה של אנשי הון ושלטון החפצים להשתיק את המחאה שיוצאת כנגד הסדר הקיים. הם אינם רוצים לצמצם את הפערים בין העניים לעשירים,  לדאוג לחלוקה צודקת של המשאבים במדינה, לשמור על חופש הביטוי וחירויות הפרט או חלילה לוודא שמשטר דמוקרטי אמיתי ישכון כאן. הם רוצים בשימור הסדר הקיים המשרת אותם: שליטה בהמונים, כוח והון. זה "הסדר הציבורי" שמבקשת המשטרה לקיים כאן בשם השלטון. וזה נוגע לכולנו, לא רק לאנשי מאהל התקווה.

 

מעמד הביניים צועד בבטחה אל מאהל "האין ברירה" שלו

ההפגנה הזו הייתה אחת ההפגנות הכי מעצימות שהיו כאן בחודשי המחאה. מסה גדולה ומאוחדת של אנשים מרקעים שונים שיצאו אל הרחוב בלב רחב ופתוח כדי לתקן את העולם. ככל שנהיה רבים יותר, נצליח יותר לשנות. וזה הרי עבור כולנו. כי בקצב שבו גדלים הפערים בין עניים לעשירים והקפיטליזם החזירי משתולל, מעמד הביניים צועד בבטחה אל מאהל "האין ברירה" שלו. זה נראה דמיוני, אך אם לא נמשיך באופן חוקי ובלתי אלים לפעול לשנות את המצב, לא ירחק היום וגם רבים ממעמד הביניים עלולים למצוא את עצמם גרים תחת יריעת ברזנט בגשם.

 

כשצעדתי לצד חבריי על אחת המדרכות בשכונת התקווה, הגיע שוטר שאינני מכירה עם מצלמת וידאו בידו, וצילם אותי במשך דקות ארוכות צועדת. המשטרה מסמנת פעילים. כך היא עובדת. ואני, אני אישה של אהבה. ככה אני עובדת.

 

אז אמרתי לשוטר: "אם אתה כבר מצלם אותי, אז תדע שאני אוהבת אותך. אני לא צוחקת, אני באמת אוהבת אותך. תצלם, תצלם את מילות האהבה שלי כי הן אמיתיות. אני אוהבת אותך! אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אותך!".

 

השוטר שהיה בתחילה המום, שמר על מבט פנים קפוא והמשיך לצלם. " אני רצינית. זה על אמת. אני פשוט אוהבת אותך. אוה-בת! אני יודעת שאתה רק מבצע את עבודתך. אז תצלם. אני אוהבת אותך!". לאחר דקות ארוכות של צילומי מפגינה אוהבת, הפנה לפתע השוטר את המצלמה הלאה ממני, ובחיי שראיתי בזווית פיו חיוך קטן.

 

אור-לי ברלב היא עיתונאית ופעילה בחדר המצב של המחאה החברתית.