החלק הזואולוגי

שאלה: מדוע פילים לא עושים מה שבא להם?

 

תשובה: פילים בטבע עושים מה שבא להם. פילים מבויתים, פחות. כשהפיל נולד בשבי קושר האדם את אחת מרגליו של הפיל למוט הנטוע באדמה ובכך מלמד כי כל אימת שינסה לברוח תימנע קשירתו את הבריחה. לימים כשהפיל גדל, משקלו עצום ובכוחו לגרור אחריו גם בתים הנטועים היטב באדמה, ובכל זאת, עדיין צרובה בתודעתו התחושה כי החבל הקשור סביב רגלו מונע ממנו לברוח או לעשות ככל העולה על רוחו.

 

עוד ב - Onlife:

 

החלק האקטואלי

שאלה: מדוע חילונים לא עושים מה שבא להם?

 

תשובה: בעולם החופשי הם די עושים מה שבא להם אבל החילונים המבויתים של ישראל, קצת פחות. הם מדירים נשים בהתנדבות, למרות שאיש לא ביקש מהם,  ובכלל, הם מרכינים ראש כדרך חיים.

 

הנה למשל, חברת ישראכרט יצאה בקמפיין שילוט חוצות בו מככבים פרזנטורים המייצגים מסלולי עניין אפשריים של בעל הכרטיס. בין היתר:אייל ברקוביץ - ספורט, ישראל אהרוני – מסעדות  טוביה צפיר – ילדים וגילה אלמגור המייצגת בקמפיין זה את התיאטרון והתרבות. בירושלים נעלמה תמונתה של גילה אלמגור, ושל הנשים האחרות שמככבות בקמפיין ונתלו כרזות הקמפיין של הגברים בלבד:

 

צילום קמפיין ישראכרט בירושלים. בלי נשים (צילום: הרב אורי איילון)

 

מה שמרתק ומצמית בסיפור הזה הוא ש"החרדים" לא "לחצו" ולא "דרשו" ומשרד הפרסום החליט על דעת עצמו "להעלים" את הנשים מהקמפיין. יתירה מכך, הוא דיווח לתקשורת שכך הוא נוהג בלקוחותיו כבר שנים: "ההחלטה על הקמפיין בירושלים הייתה שלנו, וזאת בהתאם ל-5 השנים האחרונות שבהן היה שילוט מותאם בירושלים. היו 7 גירסאות לקמפיין, והעברנו לירושלים רק גירסאות גבריות".

 

אחרי פעילות מחאה אינטנסיבית בדף הפייסבוק של ישראכרט ובעקבות פרסומים בעיתונות על הדרת הנשים מהקמפיין, הואילה חברת ישראכרט בטובה להחזיר את הנשים לשלטים בירושלים.

 

דוגמא שניה -  לא מכבר עלה לאקרנים הסרט "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". כרזת הסרט, שנתלתה בכל הארץ, כללה את כל השחקנים המובילים בו, אולם הפוסטרים שנתלו ברמת גן ליד קניון איילון (הקרוב לבני ברק) לא כללו את כוכבות הסרט נטע גרטי וחן שילוני . המפרסמים הסבירו שבכך הם חוסכים השחתה של הכרזות בידי קנאים.

 

עם ובלי. צילום מסך מתוך "גיא פינס

גם במקרה הזה לא הגיעה דרישה או בקשה מהקהילה החרדית. המפרסמים לבדם העלימו את הנשים כהתניה.

 

החלק שהוא מובן מאליו ובכל זאת חייב להיאמר

אחרי שנים של מלחמות חרדים בחילוניים, עם ניצחונות קטנים בכל צד והפסדים רבים לכל הצדדים לוקה הציבור החילוני בהתניה של תבוסה. והוא מקריב, בראש ובראשונה ועוד בטרם נדרש, את הנשים.

 

הפרזנטוריות שמודרות בהתנדבות על ידי משרדי הפרסום אינן מעורטלות ואינן פרובקטיביות, הן פשוט נוכחות. המפרסם החילוני אינו נכנע לתכתיב חרדי אלא ממציא אותו מחדש, קיצוני יותר, אלים יותר ומדיר יותר.

 

המפרסם שמצקצק בלשונו מדי ערב מול יונית לוי בעקבות הדיווחים על הדרת נשים, מדיר אותן בעצמו, במו תקציבו ובהתנדבות לעת בוקר. אני מכיר אישית (וזה לא לתפארת המליצה) חרדים וחובשי כיפות סרוגות רבים המזועזעים מההקצנה בקרב המחנה אליו הם משתייכים, אולם הם מוטרדים יותר מהכניעה התבוסתנית של הציבור החילוני לתכתיבי הקיצוניים שביניהם.

 

אז מה הפיל החילוני יכול בעצם לעשות?

כמו שאמר פעם מסע פרסום אחר : מה לעשות? – לעשות!

 

עד שלא נקום אנחנו, עדר פילים שועט העומד על ערכיו ועקרונותיו, עד שלא נסלק את העדר השיוויון מחיינו ואת השפלת הנשים משגרת יומנו, ימשיכו שולי המיעוט הקיצוני להדיר את כולנו באמצעות אשליית "רגלנו הקשורה".

 

הציבור החופשי בישראל מהווה רוב וביכולתו לכונן סדר יום המתאים להשקפתו ולערכיו. הוא תבע זאת בכיכרות בקיץ האחרון, הוא דרש ועדת חקירה למאורעות סברה ושתילה ואפילו הוריד את מפא"י מכס השילטון  ב- 1977. היום הוא שותק שתיקה נוראה על השיגרה המסיגה לאחור זכויות אדם בסיסיות והחשובה שבהן – שיוויון מעמד האשה.

 

אם רק נסב את מבטינו הפילי לצדדים נגלה כמה רבים וחזקים אנו, אם רק נפנה מבטינו מטה נגלה כי מה שמונע מאיתנו את המסע לכיבוש מקומנו הטבעי הוא ענף עץ ישן ועבש, ענף  אליו קשרו את רגלינו לפני שנים רבות והוא כבר מזמן רק תירוץ לא לעשות את מה שנדרש והכרחי.

תגיות