זו הייתה יכולה להיות אני, או את.

 

זו המחשבה שעברה לי בראש אתמול (יום ה') כשנכחתי ביום העיון השנתי של פרוייקט סלעית הפועל למען הוצאת נשים ממעגל הזנות. בקהל ישבו עובדות ומתנדבות הפרוייקט ונשים כמוני, שתופעת הזנות מפריעה להן. בינינו ישבו גם כמה גברים אבל מי לא ישב שם? הלקוחות.

 

השאלה מה בעצם ההבדל המהותי ביני לבין אישה זונה עלתה בראשי שוב ושוב. החלו לעלות בי זיכרונות על המקרים בהם תופעת הזנות פגשה אותי. בגיל 13 טיילתי עם הוריי באמסטרדם, עברנו על יד רחוב החלונות האדומים והוריי דאגו שלא אסתכל ומייד עברו רחוב. הורים דואגים, מגוננים על בנותיהן ולא חושפים אותן לעולם אפל ובוטה. בכל זאת הצלחתי לראות מרחוק את הבנות בחלונות, לבושות בבגדים תחתונים ושאלתי את עצמי אם קר להן או האם הן מתביישות.

 

את הזונות פגשתי גם כשהייתי נוסעת בערב בחולון ועוברת ברחוב הפלד. לכמה שניות באוטו נגלה לעיניי הגיהנום, אבל תמיד המשכתי בנסיעה, כמו כולם. חשבתי שמהמקום האפל הזה אי אפשר לצאת, זו התחתית.

 

אחר כך פגשתי את הזנות בדרום אמריקה, אבל שם גם גיליתי את הלקוחות - בחורים ישראליים שכולנו נוהגים לכנות "מלח הארץ" שביקרו בבתי זונות, סיפרו על "הסטודנטיות" שמזמינים להן שתייה בבר ואחר כך עולים איתן לחדר כדי לקיים יחסי מין בתשלום.

 

לא יכלתי לפגוש את הזנות אלא במקרה, בנסיעה באוטו או בטיול בחו"ל. מציאות חיי הייתה אחרת, גדלתי בבית חם, עם הורים מהמעמד הבינוני, שדאגו לחינוך שלי ואהבו אותי. למזלי, לא הייתי קורבן תקיפה מינית או לגילוי עריות, כמו רוב הנשים שהדרדרו לזנות. הייתי ילדה ונערה רגילה.

 

אם רק מציאות החיים שלי הייתה שונה, הבחורה בחלון האדום, או זו ברחוב הפלד, הייתה יכולה להיות אני.

 

הייתי יכולה להיות קורבן לאונס או לעוני ולהתפרק מהניצול וההשפלה, להרגיש שהגוף שלי הוא לא שלי אלא כלי למילוי סיפוקם של גברים, והייתי מספקת אותם תמורת תשלום, כי זה מה שהייתי שווה.

 

כל יום גברים היו משפילים אותי, גומרים עליי ומממשים את הסטיות שלהם דרך גופי. הייתי חשופה לאלימות ולמחלות קשות, היה לי קר, הייתי לוקחת סמים כדי להתמודד, הייתי הופכת לשקופה. כי זו מציאות חייהן של נשים בזנות.

 

השקיפות היא הדרך של החברה להתמודד עם הזנות, לא לראות. זה עולם אחר, הוא לא שלנו. עולם של תחנות מרכזיות וסמטאות אפלות ומלוכלכות, מזרקים זרוקים ואנשים שהם לא אנחנו.

 

עצימת העיניים לא משנה את העובדה שזה העולם שלנו, וצרכני המין הם אנחנו.

 

הלקוח שמאפשר את הזנות הוא הישראלי בחו"ל או זה החוגג עם חשפנית במסיבת רווקים. הוא מנהל הבנק, איש ההייטק, המאבטח, האקדמאי, העיתונאי, הטייס או האלוף בצה"ל.

 

הוא, שקונה את גופן של נשים, יום למחרת רואה גם אותי כאובייקט מיני שבו הוא רוצה לשלוט, וזה המשותף ביני לבין האישה שבזנות. אבל אותי לא ניתן לרכוש בכסף, לי יש בחירה. 

 

במקומי, הוא הולך לזו שאין לה בחירה וקונה אותה, פורק אצלה את יצריו, בכוח הכסף, באלימות.

 

בקרוב תוגש על שולחן הכנסת הצעת חוק שאוסרת על צריכת שירותי מין. עלינו לשאול את עצמינו כחברה, האם אנחנו מוכנים להפקיר את אותן נשים שנלקחה מהן הבחירה רק בשביל לא לקלקל לאותם גברים את החצר האחורית שלהם? איסור צריכת שירותי מין יצמצם משמעותית את תופעת הזנות ויציל הרבה נשים שנקלעו לגיהינום, בו יכלה להיות כל אישה, לו רק נסיבות חייה היו אחרות.