אתמול בערב, אחרי שעברנו אחר צהריים משפחתי ואינטנסיבי עם הילדים הפרטיים שלי, ולפני האקשן של האח הגדול, רבצתי על הספה בסלון מול מדורת השבט וצפיתי בחדשות. "מורה בבית ספר יסודי סובלת מאלימות קשה בידי תלמידיה" – זעקו הפרומואים, ואני, כמי שהחינוך יקר ללבה, ומהווה את ליבת עיסוקה היומיומי, המתנתי בצפייה דרוכה לכתבה.

 

עוד בonlife:

 

 

מיד בתחילת הכתבה חטפתי סטירת לחי מצלצלת: "למען הסר ספק, לא מדובר במורה המלמדת בחינוך המיוחד - אלא בבית ספר יסודי נורמטיבי הממוקם באזור יוקרתי למדי..." קראה בפאתוס הכתבת דפנה ליאל. משמע – האלימות היא יסוד בלתי נפרד מבתי הספר לחינוך מיוחד, המתקבל בהשלמה, וכל ילדי החינוך המיוחד הם ילדים אלימים.

 

מרגע זה לא יכולתי עוד להקשיב לכתבה. הכעס וההשפלה בערו בי. המורה, על אף הסיפור המזעזע, לא עוררה בי שום חמלה בהוסיפה שמן למדורה -  "מי שצריך להציע את הפתרונות הם אותם מקבלי החלטות שקבעו שיש לשלב את כל הילדים בבית הספר, גם כאלה שסובלים מבעיות התנהגות". זה גם המסר של חמלה והכלה שהיא מעבירה לתלמידים אותם היא מחנכת. 

אל תתרמו לסטיגמה על ילדים מוגבלים

 

בהתחלה אומר שאני מגנה אלימות מכל סוג שהוא, בוודאי ובוודאי שכלפי מורים. אני סבורה שמשרד החינוך צריך להנהיג יד קשה במקרים של הפעלת אלימות פיזית ומילולית כלפי מורים ולאכוף משמעת שמזמן אבדה במוסדות החינוך שלנו. אבל מכאן ועד לבוא ולהטיל רפש בציבור שלם של ילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם, ציבור המונה אגב מיליון איש, הדרך עוד ארוכה.

 

מקור הבעיה נובע משני רבדים המשיקים זה לזה: הרובד הראשון – הנו היחס הציבורי של החברה בישראל לילדים ולאנשים עם מוגבלויות. הרובד השני הוא החינוך הסגרגטיבי המונהג במדינת ישראל, במודל שאבד עליו הקלח לפני שנים, תוך דחיות חוזרות ונשנות של יישום מסקנות ועדת דורנר בנושא החינוך המיוחד במדינת ישראל.

 

נקודת ההשקה של הרבדים היא כמובן בחינוך הקלוקל שאנו כחברה בכלל, וילדינו בפרט, מקבלים בנושא של שילוב, הכלה וקבלת השונה. התוצאות באות לידי ביטוי ביחס מפלה ובאמירות גזעניות שנאמרות כלאחר יד, והתמונה הניבטת מן המראה הקולקטיבית שלנו כחברה, היא לצערי עגומה ביותר.

 

כאמא לילדה נכה הלומדת בחינוך הרגיל וכמנהלת ארגון הפועל למימוש זכויות ילדים עם צרכים מיוחדים, והנאבק מידי יום על זכויות ילדים ומשפחות הנרמסות על ידי המערכות השונות במדינת ישדאל, אני דוחה בשאת נפש את הסטיגמה המוטמעת במשפט האומלל של דפנה ליאל, באופן שמשחיר את אוכלוסיית הילדים הלומדים בחינוך המיוחד והופך אותם בעיני הציבור ההדיוט לילדים אלימים! 

בעידן בו רמיסת החלש והשונה הופכת להרגל בחברה שלנו (ראה מקרה הדרת נשים, והדיור לאוכלוסיה האתיופית) כשחדשות ערוץ 2 מהוות פה לאוכלוסיה החלשה ומשמשות ככלב שמירה לא רק של הדמוקרטיה אלא גם של עקרון השוויון, אין מקום לאמירות דורסניות מן הסוג הזה.

 

בנוסף, אמירות מסוג זה וההתבטאות החמורה של המורה, משליכות באופן מיידי על כל אותם ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים בחינוך הרגיל, שילוב שלעתים קרובות נכשל בעקבות התנגדות צרת עין וצרת אופקים של הורים לילדים בריאים, ובשל מורים שעומדים חסרי אונים כיוון שאין בידם את הכלים להתמודד עם הצרכים המיוחדים של הילדים המשולבים.

 

למה ילד אוטיסט מחונן צריך להיזרק?

חוק השילוב בתקציב המזערי המוקדש לו אינו מאפשר מתן מענה אמיתי וכוללני לילדים המשולבים, למרות שעל פי החוק שהמדינה עצמה חוקקה – השילוב אמור להיות ברירת המחדל.... מורים המלמדים וצומחים מתוך מערכת החינוך הרגיל אינם מקבלים שום הכשרה אמיתית במהלך לימודיהם בנושאי שילוב והתמודדות עם לקויות, וזאת בניגוד למורי החינוך המיוחד שעושים עבודת קודש וזוכים לאהבה ולהערכה רבה של תלמידיהם. לכן אין פלא שהמורים מרגישים חסרי אונים, אולם לבוא ולהטיל את האשם באופן קולקטיבי על ילדים משולבים זו רשעות לשמה.

 

דוגמא עגומה ומקוממת לגזענות כלפי ילדים עם צרכים מיוחדים הוטחה בפני לפני כשנה, כשחברה, אם לילד אוטיסט פנתה בדחילו ורחימו לעזרתי כיוון שבנה המחונן נזרק מבית הספר למחוננים בו למד. היתה זו נבואה שהגשימה את עצמה כיוון שהמערכת מראש התנגדה לשילובו ורק לאחר מלחמה של ההורים, נאותה לקבלו לבית הספר למרות הישגיו המרשימים.

 

ההורים של הילדים האחרים באותו בית ספר לא התביישו לומר לחברתי ובן זוגה בפניהם את המשפטים "הילדים שלנו נבחרו והגיעו למסגרת סלקטיבית ומגיע להם לא להיחשף לילדים עם בעיות".... "הילד שלך ליקק את הילד שלי ומאז הוא מלקק אותי" – הוא הדביק אותו באוטיזם...."..... "זה ידוע שהילד שלך אלים ואת יודעת בדיוק על מה אני מדבר" (כשאף אחד לא מצליח לנקוב במקרה ספציפי אחד של אלימות הילד, שאינו אלים כלל...) וכולי וכולי....  ואם לא די בכך, אמירות אלו קבלו גיבוי מהמערכת!

 

ימים חשוכים עוברים על מדינתנו בתחומים שונים. אם גם התקשורת תיפול בפח של סגרגציה, סטיגמה ודעות קדומות אבדנו כולנו.

 

לעמותת קול הזכויות