חתונה, מי לא מפנטז/ת על זה? מתישהו מישהו הכניס לנו לראש שזה החלום של כולנו, פסגת השאיפות שלנו והערב החשוב והמשמעותי ביותר בחיינו. ואם לא - משהו לא בסדר אצלנו. כשהייתי בת 20 ואמרתי שאני לא רוצה להתחתן ביטלו את הדברים שלי בטענה שאני עוד צעירה ויעבור לי עד שאגדל (תרגום: בקרוב תתחילי להילחץ). כשטענתי את אותו הדבר בגיל 30 ביטלו את הדברים בטענה שאני רווקה ממורמרת שבסתר לבה מתה להתחתן, ופשוט לא הצליחה לתפוס חתן בזמן, אז היא מוצאת צידוקים לעצמה.

 

עוד ב - Onlife:

 

האמת, לא לגמרי ברור לי למה זה כל כך מפריע לאנשים. אני בעד זוגיות ואהבה, ואני גם לא יוצאת נגד מחויבות בין בני זוג, יש לי בעיה רק עם מוסד הנישואין. אבל משום מה, חוסר הרצון שלי להיכנס למוסד הזה זה מוציא מאנשים תגובה רגשית שנעה בין רחמים מתנשאים לבין זעזוע וכעס, וזאת מלווה לרוב באיומים מרומזים, שהופכים קצת נבזיים עם הגיל: טיק טק טיק טק, גברת, שמעת את זה? המניה שלך צנחה עוד קצת, יחד עם התחת, עוד שניה אף אחד לא ירצה להתחתן איתך, איך תעבירי ככה עוד תקופת חגים?

 

איך שאני רואה את זה, מוסד הנישואין בתצורתו המסורתית, כמה שלא נעשה לו רומנטיזציה, הוא מוסד כלכלי במהותו. תכליתו של הטקס היא העברת בעלות על האישה מאביה לבעלה המיועד, כשהכלה הנרגשת עומדת בו במעמד של קניין, של מתנה עטופה היטב (ולרוב מדובר בעטיפה שעולה כמה אלפי שקלים). מדובר בחתימת חוזה עסקי לכל דבר ועניין, ועולם המושגים הכלכלי מוטמע בו היטב - יש חשיבות למחיר הטבעת, לנדוניה, לסכום הנקוב בכתובה.

 

בנוסף, החוזה הזה גם ממנה "מבוגר אחראי" למקרה שבני הזוג מחליטים לפרק את החבילה (והסטטיסטיקה מלמדת שזו אפשרות סבירה מאד), כאילו הם צריכים שמישהו אחר יגיד להם איך לעשות את זה כמו בני אדם. אני באופן אישי מוצאת שהרבנות היא לא המבוגר האחראי שהייתי רוצה שיטפל בענייני. מה המניעה לחתום על חוזה מסודר אצל עו"ד, בו בני הזוג מחליטים ביחד על התנאים מראש? שמעתי שזה עובד מצויין בתחומים אחרים.

 

מיזם כלכלי כושל עם בר אקטיבי

למה אנחנו נאמנים בכזאת קנאות למוסד שכבר מזמן לא מצליח להצדיק את קיומו? הלא כל קונספט אחר שהיה נכשל באחוזים גבוהים כל כך כבר היה נזנח. אבל לא חתונה, בזה אסור לגעת.

 

אנחנו לא רק נאחזים בציפורניים במוסד הזה, כולנו גם נהיים פתאום יהודים כשרים. כל אוכלי-החזיר-בחלב-אמו-ביום-כיפור נזכרים במסורת, ונורא חשוב להם להתחתן כדת משה וישראל עם רב, חופה, הינומה ובר אקטיבי. ובואו לא נשכח, בעלות ממוצעת של משהו כמו 200,000 ש"ח, אותה משקיעים בלי למצמץ גם באנשים שבקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים.

 

על קניית דירה אנחנו לא מעיזים אפילו לחלום, אבל בהחלט מוכנים להשקיע מאות אלפי שקלים במסיבה של חמש שעות. אין מה להגיד, זה נשמע כמו סדר עדיפויות סביר מאד. בעצם, כיאה למוסד כלכלי, זה אולי רק מתבקש שהארוע הזה יהפוך, בסופו של חשבון, לעוד מוצר של תרבות הצריכה, מיושר עם תכתיבי השוק של הקפיטליזם.

 

 

למה אני צריכה לממן את כל הבחירות הפזרניות שלכם?

איפשהו לאורך הדרך, קונספט "הערב החשוב ביותר בחיים" עלה מדרגה והפך לערב האוסקר הפרטי של כל אחד ואחת, אפשרות להגשים את כל הפנטזיות הכי לא סבירות בתחרות החתונה הכי מיוחדת בתוך בליל של חתונות שבסופו של דבר - כולן פחות או יותר זהות.

 

גם כאורחת, אני כבר לא מתבקשת לפרגן לזוג הצעיר בסכום סמלי לתחילת דרכם המשותפת, אולי משהו שיעזור להם לרכוש דירה, למשל. מתישהו זה הפך לגיטימי לצפות (ולעיתים אף לדרוש) מהאורחים שהזמנתם לחגוג איתכם, לממן את כל הבחירות האקסטרווגנטיות והפזרניות שאולי עשיתם. יקיריי, אם דחוף לכם לרדת ממסוק לחופה - בכיף שלכם, אבל באמת שאני לא אמורה לכסות את ההוצאה הזאת.

 

אבל הבעיה היא שגם זוג צנוע שרוצה חתונה סבירה, נאלץ רק לקוות שאורחיו יכסו לו את ההוצאות - הסבירות שבני הזוג יוכלו להנות מהמתנות שהורעפו עליהם ביד נדיבה היא אפסית, מקסימום הם יוכלו לא לצאת בהפסד מהאירוע.

 

שמלה לבנה עולה 300 שקל, שמלת כלה עולה 5,000 שקל ליום בהשכרה. פן במספרה עולה משהו כמו 80 שקל, ביום חתונתך המחיר עולה אוטומטית לאלף. בעצם מדובר בשוד די אכזרי שעושים בנו כל הגופים המעורבים. ולמה? כי הם יכולים.

 

כי אנחנו ממשיכים וממשיכים, לא מעלים על דעתנו למצוא איזה תחליף, לא חושבים שקיימת בכלל אופציה כזאת, בונים על האורחים שיראו את האהבה שלהם עם כמה שיותר אפסים. ועכשיו לכי תריבי עם ההורים שלך, שפתחו את כל החסכונות שלהם, על כל אורח מיותר שלא פגשת מימיך.

 

אז לא מספיק שאני צריכה לממן טקס שבעיני מבזה נשים, אני גם צריכה להשלים עם כל המחירים הבלתי סבירים בעליל האלה. מין הכלאה מעוותת של תחלואי העולם הישן עם אלה של העולם החדש, שוביניזם דתי עם קפיטליזם חזירי. ובכן, צר לי, אבל אני מסרבת להמשיך ולקחת בזה חלק, גם כאורחת. לי, לצערי, אין את התקציב (והאמת? גם לא את הרצון) לממן את הפנטזיות הראוותניות האלה.

 

אני לא אהיה זאת שתעזור לכם להתעלם מהעובדה שאתם לא ביונסה וג'יי זי, אלא עוד זוג, יקר ואהוב, ממעמד הביניים השחוק שבקושי גומר את החודש. כי גם אני כזאת. חברים וחברות, אני אוהבת אתכם, אבל תצטרכו לחגוג בלעדי. וחבל, כיף איתי במסיבות.