בסוף השבוע החולף זכתה משטרת ישראל לרגע של עדנה: כלי התקשורת התאחדו סביבה והריעו לפעילותה באיתור רוצחי הדוקטור לכימיה. השאלה לאן נוטה דעת הקהל הייתה רטורית כמעט: אל מול דוקטור לכימיה, אזרח צרפת, יהודי חם לב שבא לחיות עמנו בערוב ימיו, ניצבו שתי "נערות ליווי" (בשמן התקשורתי), שוהות שלא כדין בישראל, רוצחות אכזריות שנטלו חיי אדם. עוד בטרם הוגש כתב אישום, חרץ הציבור את דינן.

 

עוד ב- Onlife:

 

המשטרה ללא ספק רוותה נחת מעבודתו של רפ"ק דאודי, שניצח על החקירה: עבודה נמרצת, יעילה ומהירה שהביאה ללכידת שתי רוצחות מסוכנות ותרמה לשמירה על בטחונו של הציבור. עם זאת, בדבר אחד טעה דאודי באופן מהותי: בראיונות שהעניק לעיתונות ולטלוויזיה, כשנשאל למניע הרצח, השיב בעקביות כי המדובר בסכום של אלפיים שקל ומסך טלויזיה. "זה הכל". כביכול, מניע פעוט שאינו מצדיק רצח כה נתעב. עם זאת, דאודי מסרב להפנים את שגם הציבור מסרב: זה אינו המניע היחיד, או המרכזי.

 

פשע ידוע מראש

ללקוח הזנות חלק מכריע בקיומה של התופעה: הוא זה היוצר את הביקוש לשירותיה, הוא זה המעצב את דמותה, מכריע את גילה, מוצאה, ואף את המראה החיצוני שלה. הוא אינו עוסק בייצורה של הזנות, אך יש מי שעוסקים בכך עבורו: בין אם סוחרים וסרסורים, ובין אם חברה פטריארכאלית דכאנית, הכופה לא פעם נשים בשכר נמוך ולחפש פתרונות שונים להשלמת הכנסתן, פתרונות אשר הזנות – כמה נוח – מציעה להן.

 

מיתוס הבחירה בזנות מתפוגג אל מול תוצריה הקשים והחמורים של זו והשפעותיה על הנשים העוסקות בה: דכאון, נדודי שינה, חרדות, אובדן אמון בבני אדם ועוד. כשהתחלתי לעבוד עם קרבנות סחר, שאלתי אותן לעתים היכן הן רואות את עצמן בעתיד – עוד שנה, שנתיים, חמש שנים. רובן לא ידעו מה להשיב על שאלה זו. רק מאוחר יותר למדתי לדעת כי קרבנות טראומה לעתים קרובות אינן רואות כלל עתיד. הן שורדות מיום ליום.

 

נשים שהיו קרבנות טראומה, עבירה פלילית, או נסיבות חיים קשות, לרוב יפגעו בעצמן: ניסיונות אבדניים, התמכרות לסמים, מציאת בן זוג אלים נוסף שישחזר את חווית הפגיעה הקודמת, סחר חוזר של קרבנות סחר למדינה אחרת או לאותה מדינה ממנה גורשו זה עתה. גברים, לעומתן, בנסיבות דומות, יפגעו בשכיחות גבוהה יותר בסובבים אותם ובחברה בכללותה.

 

 המוסר הציבורי מתעורר רק כשמגיעה "הזונה הרוצחת"

דמותה הפטאלית של "הזונה הרוצחת" איננה חדשה בעולמנו. איליין וורנוס רצחה לא פחות משישה לקוחות בטרם נעצרה והוצאה להורג. הסרט "מונסטר" המבוסס על דמותה הוא סרט שמן הראוי שיצפו בו גברים השוקלים לצרוך זנות, כמו גם שוטרים, פרקליטים, שופטים; נורמה הוטלינג, אמריקאית שעסקה בזנות, נחלצה ממנה והקימה את בית הספר הראשון ללקוחות בסן-פרנסיסקו סיפרה לקהל מאזיניה תמיד על אותם ימים בהם עסקה בזנות והתהלכה ובקרבה זעם כבוש כה רב כלפי לקוחותיה, עד כי נשאה בתא המטען של רכבה נשק. "חיפשתי, רק חיפשתי את הלקוח שיעצבן אותי מספיק כדי לחטוף כדור בראש" נהגה לספר למאזיניה בבית הספר ללקוחות.

 

גם בישראל, הפרשיה הנוכחית איננה הראשונה: בין הנשים ששוחררו בעסקת גלעד שליט הייתה גם אזרחית אוקראינית שהגיעה לישראל בנסיבות דומות לאלה של החשודות, ומאוחר יותר השתתפה בפיגוע בו מצאו את מותם מספר אזרחים ישראלים, ואף אני פגשתי בעבר שתי קרבנות סחר, לכל הפחות, בשני מקרים נפרדים, שהיו מעורבות ברצח. העובדה שאחת מהחשודות ברצח הנוכחי, לפי הפרסומים בתקשורת, כבר היתה פעם אחת בישראל וגורשה ממנה, לאחר שעסקה בזנות, אך מחזקת את ההשערה כי המדובר בקורבן סחר.

 

כל עוד פוגעות הנשים העוסקות בזנות רק בעצמן, אין הציבור נזעק. עם זאת, כאשר הן מחצינות את הפגיעות בהן ופוגעות באדם אחר, במקרה זה – לקוח, הן חורגות מן התלם בו ציפו מהן ללכת. הן התבקשו לעסוק בזנות, לספק את יצריהם של הגברים בישראל, להנות מעיסוקן זה (או לא), ואם תגרם להן פגיעה נפשית כלשהי יתכבדו נא ויטפלו בה בעצמן. אך כאשר קרבן הזנות איננו הן עצמן, כי אם אזרח מהוגן, או אז נזעק הציבור, נזעקת המשטרה, ומתעורר המוסר הציבורי.

 

אף אדם איננו ראוי לסיים את חייו בצורה בה סיים אותם הנרצח; אך מותו שלו, והגשת כתב האישום נגד החשודות, אינם פוטרים אותנו, כחברה, מן הצורך לבחון מה ניתן היה לעשות ולא עשינו על מנת למנוע רצח זה. התשובה, מן הסתם, לא תהיה להעניק ל"נערות הליווי" מסך פלזמה או 2000 שקל.