לפני שנים, עוד כששירתתי כחייל מילואים, רווחה האמירה לגבי חיילים חובשי הכיפות הסרוגות ש"הם בסדר, הם משרתים, תורמים למדינה, כל הכבוד להם שהם מתגייסים" וכבר אז חשבתי לעצמי "ומה איתי?" אף אחד לא אומר עליי שאני בסדר, כולם חושבים שאני אמור לשרת ולתרום למדינה כי זו חובתי האזרחית.

 

עוד ב-Onlife:

 

אמירות אלה לגבי החיילים הדתיים הלכו והשתכללו במשך השנים והגיעו עד לדרגה בה אותם חיילים דתיים מאמינים באמת ובתמים כי הם הם המגינים העיקריים של מדינת ישראל ובלעדיהם המדינה לא תוכל להגן על עצמה. לעניות דעתם, הם החליפו את בני הקיבוצים במסירות ובהקרבה והם אלו שצריך להוקיר על כך שהם מתגייסים ומתרבים יותר ויותר בשורות הפיקוד הצה"לי.

 

כמו שקורה פעמים רבות בקרב החברה הציונית הדתית המקצינה, מתרחש בתוכם שכנוע פנימי עמוק שאכן הם תקוותה ועתידה של מדינת ישראל ולכן כולם צריכים להתיישר על פי דרכם. אין בעיה לדידם לדרוש זאת, להדיר אחרים ובעיקר לערער על מקורות הסמכות הדמוקרטיים.

 

המפקדים נופלים קורבן לתעלולי הרבנים

התהליכים הקורים בצה"ל בשנים האחרונות בעקבות כניסה בלתי מרוסנת של הרבנות הצבאית לטריטוריות שלא בסמכותה - בעיקר בתחום החינוך - הינם תוצאה ישירה של חוסר עמוד השדרה הערכי אשר שידר עד היום סגל הפיקוד הבכיר כלפי אלו הבאים להשליט נורמות דתיות קיצוניות על צה"ל.

 

מפקדים אלו, כמו רבים אחרים בחברה הישראלית, נפלו קורבן לתעלולי הרבנים אשר נאמרו במתק שפתיים במטרה ברורה וחד משמעית לקבוע את סדר היום החינוכי הצה"לי, ולכבוש צעד אחר צעד את השיח הערכי בצבא.

 

מכתב ישיבות ההסדר והעצומה שנחתמה בעקבותיו ממחישים עד כמה מקור הסמכות אינו נהיר יותר לחייל הדתי, והוא משוכנע בעומק נפשו, כי הסמכות הרבנית אינה נופלת בסמכותה מסמכות המפקד ואף עולה עליו, וכי הסמכות ההלכתית גוברת על סמכות הריבונית - הלא הם חוקי מדינת ישראל החילונית.

 

אלי ישי צריך ללכת הביתה

השר אלי ישי אמר השבוע כי הכישלון במלחמת לבנון השניה נבע מכך שחיילים לא התפללו. כשכבר הבין את חטאו הגדול, ופירסם התנצלות, הגדיל והוסיף חטא על פשע באומרו כי "כאיש מאמין ברור כי ניצחונות במלחמות ישראל תלויים באמונתנו בבורא עולם". בכך פוגע השר ישי פגיעה בלתי נסלחת בחללי המלחמה, במשפחותיהם ובכל הציבור הישראלי הכללי הנותן את נפשו להגנת המולדת מתוך ריבונות העם ולא רבנות העם.

 

השר גם המשיך את הקו התאוקרטי המסוכן התופס אחיזה עמוקה יותר ויותר בשיח הישראלי ועל כך עליו לארוז את חפציו וללכת הביתה. ויפה שעה אחת קודם.  

 

מדינת ישראל היא מדינת רוב חילונית הפועלת לפי חוקים חילוניים ומקור הסמכות בה הוא אחד בלבד, ריבונותו של העם. הרוב החילוני והפלורליסטי התבלבל לעתים לנוכח דרישות על ידי הציבור הדתי המקצין הנובעות ממקור סמכות אחר.

 

המאבק הוא על הרבה יותר מאשר הדרת הנשים

הימים בהם פוליטיקאים (הן מהציונות הדתית המקצינה והן של החרדים מש"ס) מתנשאים על כלל הציבור, תמו. כפי שאני מילאתי את חובתי האזרחית בשירות המילואים, כך גם החייל הדתי ממלא את חובתו האזרחית בשירותו בצה"ל ותו לא. בבחירתו לחיות במדינת ישראל, החייל הדתי נושא בחובות בדיוק כמו כל אחד אחר ונשמע להוראת מפקדיו בלבד כמו כל חייל אחר.

 

לצערי שמעתי קולות המאיימים שאם לא ימולאו התנאים המתאימים לשירות החייל הדתי, קרי הדרת נשים ממרחבים ציבוריים, אזי לא ישרתו. עדיף לוותר על כל המדירים ולגייס לכל התפקידים בצה"ל נשים וגברים  הדוגלים בכבוד האדם, בשוויון בין המינים ובאמונה עמוקה בישראל הריבונית , הדמוקרטית.

 

הציבור הכללי הדוגל בכבוד האדם, עומד מאחורי מפקדי צה"ל העושים מאמצים למנוע את הפיכת הצבא להיות מנוהל על ידי רבנים. בחודשים האחרונים הציבור הכללי יוצא נגד כל מגמה הדוגלת בהדרת נשים, מתוך מערכת ערכית עמוקה ומבוססת אשר בבסיסה נשים וגברים שווים. 

 

המאבק נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ושל החיילות בצה"ל בפרט הוא מאבק רחב הרבה יותר העוסק במקור הסמכות של מדינת ישראל. הציבור הדתי הלאומי המקצין והציבור החרדי חברו יחד להשלטת ההלכה כקוד המכריע במדינת ישראל, ולהעדפת החלטת הרב על פני החלטת המפקד או המנהיג.

 

הציבור הכללי והדתי המתון, המאמין כי מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וחילונית, נלחם על דמותה ועל החזרת מקור הסמכות באופן בלעדי לריבון - הלוא הם אזרחי מדינת ישראל.

 

הציבור הכללי יילחם על דמותה של החברה הישראלית ללא מורא וללא פשרות, אין לנו בית אחר. העם לא שב לציון כדי להיות נתון למרות של רבנים והלכות כי אם למרות העם כריבון במדינת ישראל הדמוקרטית והשוויונית. 

 

אם עד לפני כמה חודשים ישנו , הזנחנו , שכחנו , ויתרנו, אין זה המצב עוד. זהותה הדמוקרטית, המערבית, הערכית, היהודית, המתונה והמכילה, עומדת אל מול הפונדמנטליזם והתאוקרטיה, ובמאבק נחוש ועקבי נעצור את המגמות החשוכות המאיימות לכלותנו.

 

הדרך ארוכה, העגלה אינה ריקה, והעקביות במאבק הזה תשיב את ישראל לפסים של יצירה ערכית ומשמעותית בהובלת הציבור הכללי, המערבי והדמוקרטי.