היום בתכנית הצהריים של רשת ב’, הכל דיבורים, חשפה איילה חסון אירוע שהתרחש, לדבריה, בלשכה בכירה ביותר בישראל. בלשכה זו עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה חמד אותה "כממתק", ולא הצליח לכבוש את תאוותו אליה. הסובבים ראו את האותות, ובשקט בשקט, בדיסקרטיות, העבירו את היפיפייה מתפקידה. כך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית. 

 

עוד ב- Onlife

הענייה החדשה: איך כל אחד מאיתנו יכול להידרדר לחיי עוני

מה ג'ניפר אניסטון רצתה לומר לבראד פיט בטלפון?

תינוקות לא מתים מבכי הם מתים מטלטול

 

 זהו סיפור מחריד. הוא מדגים את ההדרה השיטתית של נשים מזירות עבודה בישראל. הוא מדגים כיצד הקליקה פועלת מאחורי הקלעים כדי להפלות, למנוע הזדמנויות ולחסום נשים. הוא מדגים מהי הפליה מינית רווחת, יום יומית, ממוסדת. הוא מדגים מהי האשמת הקורבן.

 

אך המחריד ביותר הוא שאיילה חסון לא סיפרה על האירוע כדי לעורר זעזוע, כדי לחשוף שחיתות, או כדי להעלות מודעות.  להבנתי, היא סיפרה עליו כדי להדגים כיצד אפשר לפתור בשקט, ביעילות ובמהירות בעיה מערכתית שעלולה להתפתח לסקנדל. כשאר הצבעתי בפניה ובפני הדוברים שמדובר בהדרת נשים - פרצו היא ושני השותפים לשיחה בצחוק כאילו היה מדובר בבדיחה טובה.

 

לאיילה חסון הצטרף בצהלה הפרשן המדיני של רשות השידור, חנן קריסטל, שהסביר כי הרחקת הקורבן היתה הכרחית כדי להסיר מכשול מפני עיוור. כי אי אפשר לצפות מבכיר לשנות את התנהגותו. כשניסיתי להצביע בפניו שזו בדיוק הגישה החרדית של הדרת נשים מקידמת האוטובוסים – הוא לא ראה בשום אופן את הקשר או את הדמיון.

 

הוא ואיילה חסון גערו בי שאין שום מכנה משותף בין חרדים באוטובוסים לבין בכירים בלשכות חשובות. חרדים – מדירים; בכירים בלשכות חשובות – הם מעל לחשד כזה. עליהם פשוט צריך להגן מפני עובדות יפות.

 

הגדיל מכולם יוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא הודיע במפורש שכל הכבוד ללשכה שכך עשתה, מכיוון שהגנו על הבכיר והצילו אותו. לדברי שההתנהגות מחפירה הוא הגיב בזילזול שזה ההבדל בין האקדמיה לשטח: אנחנו באקדמיה חושבות שיש משהו לא בסדר בפיטורי אישה יפה כדי להגן על הבוס שלה מפני עצמו; בעולם המציאות ברור שכך יש לנהוג.

 

 כשניסיתי להבהיר להם שלשיטתם צריך היה לפטר את המתלוננות על קצב, ואז הוא לא היה "מתפתה" ולא היה אונס אותן ומסתבך – הם מחו בתוקף, כי לא ראו את הקשר.

 

כך נחשפה לאור יום, בתכנית הדגל של רשות השידור, לא רק הבורות העמוקה של כתבים בכירים, אלא גם ההדרה העמוקה והשיטתית שהם מקבלים כנורמטיבית, ונותנים לה יד בשתיקתם. והכל בגלוי, מול פני האומה. הזדמנות פז לשמוע מה חושבים אנשים שלרגע קט התבלבלו ושכחו להיות תקינים פוליטית.

 

 עבודת החינוך שיש לבצע היא עמוקה ויסודית. לא רק בקרב החרדים. הבה נתחיל ב"נאורים" ביותר, המתבוססים בשאננותם המתחסדת.

לפוסט המקורי בבלוג של אורית קמיר