מקורה של תלונה על הטרדה מינית במקום העבודה לא חייב להיות במוטרדת. לעיתים מגיעה התלונה מעמית או עמיתה מוטרדים, ולעיתים מקורה יכול להיות בנסיבות פוליטיות הקיימות בכל מקום עבודה. מהימנות התלונה אינו תלויה, בהכרח, בגורם המביא להתבררותה.

 

עוד ב-onlife:

 

נשאלת השאלה אם המוטרדת אינה מעוניינת למסור את גרסתה לאירועים, האם יש מקום לזמן אותה בכפייה לתת עדות? עדות החושפת פעמים רבות צדדים אינטימיים של חייה, שעשויה להיות להם השפעה מרחיקת לכת על פרטיותה ופרטיות הקרובים אליה.

 

בימים אלו אנו עדים להחלטה לזמן את ר' ממשרד ראש הממשלה להעיד בתלונה שלא הוגשה על ידה, זאת על אף התנגדותה הנחרצת של ר', שאף הודיעה הבוקר באמצעות עורך דינה שתשקול פניה לבג"צ בעניין.

 

לשאלה האם צריך להכריח את ר' להעיד במהלך בירור התלונה בשאלה אם הוטרדה מינית, קשה לתת תשובה חד משמעית. התשובה המשפטית אינה בהכרח התשובה הפמיניסטית, התשובה הציבורית אינה בהכרח התשובה המשמעתית.

 

העמדה של מרכזי הסיוע ומשטרת ישראל

עמדתם הברורה של מרכזי הסיוע לאורך השנים, היא כי חלק מהליך שיקומה של נפגעת עבירות מין הוא החזרת השליטה לחייה. מנקודת מוצא זו, בחירתה החופשית של נפגעת עבירת מין כיצד לפעול, היא הבסיס לשיקומה ויצירת חירותה. מנקודת מוצא זו - אישה שבוחרת שלא להגיש תלונה בעניין עבירה שבוצעה בה היא אדון לעצמה, ואין מקום לברר תלונה ב"לא מתלוננת".

 

עמדה זו מתיישבת עם העמדה שמציגה משטרת ישראל בעניין עבירות מין. ניתן להבין עמדה זו על רקע הקושי הראייתי הכבד בו נתקל תובע פלילי בבואו להוכיח קיומה של עבירה בבית המשפט, בלא מתלונן שמעיד על התקיימותה של העבירה. קושי ההוכחה כפול כאשר מדובר בתחום של עבירות מין, הנעשות בדרך כלל, במחשכים כאשר רק הפוגע והנפגע נוכחים ויכולים להעיד על האירועים.

 

זכות הציבור לדעת

מנגד, קיים אינטרס ציבורי-אזרחי כי המשטרה תגן על כלל אזרחיה ולכן ראוי שתברר התקיימותן של עבירות גם במקום בו נפגע העבירה אינו מתלונן. היעלה על הדעת כי תמצא גופה במרכזה של עיר בארץ והמשטרה לא תברר את נסיבות המוות רק כיוון שאיש לא התלונן? ומאותה נקודת מוצא - הייתכן כי יסתובב אנס סדרתי ויוסיף לפגוע בקורבנות חפים מפשע, רק כיוון שאף אחת מנפגעותיו לא הגישה תלונה למשטרה?

 

הדברים הופכים אף למסובכים יותר כשמדובר במקום עבודה, ועל אחת כמה וכמה מקום עבודה ציבורי.

 

החוק למניעת הטרדה מינית מחייב את המעביד לפתוח בהליכי בירור תלונה בדבר הטרדה מינית, כל אימת שנודע לו על הטרדה מינית המתרחשת, לכאורה, במקום העבודה. יתירה מכך - אם הוגשה תלונה והמתלוננת חוזרת בה מתלונתה, מחויב המעביד להוסיף ולברר את התלונה ולברר גם את הסיבה בשלה חזרה בה המתלוננת מתלונתה.

 

עמדה זו של החוק מתיישבת עם התפיסה לפיה קיים למעביד אינטרס למנוע הטרדה מינית בין כתלי מקום העבודה, לא רק בשל הגנה על הנפגעת הספציפית, אלא כהגנה על כל ציבור עובדיו (ויתכן שאף כהגנה על עובדיו העתידיים), כמו גם על שמו הטוב של מקום העבודה.

 

מחויבותו זו של המעביד, בעיקר במערכת היררכית בה לא תמיד לעובד החלש קיימת נגישות אמיתית להגשת תלונה, עומדת בבסיסו של החוק ומאפשרת מיגורה של תופעה בזויה זו של הטרדתן המינית של כפופות על ידי בכירים במקומות עבודה.

 

סמכותה של נציבות שירות המדינה לזמן עדים למתן עדות בעבירות משמעת בפניה, נגזרת מתוך תפיסת עולם דומה בדבר העניין שיש למעביד למגר קיומן של עבירות משמעת בתוך מקום העבודה, גם במקום בו לא מוגשת תלונה.

 

כלומר, בהינתן טעמים לכאן ולכאן, יש מקום לאיזון אינטרסים הבוחן נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לא דין כל מקום עבודה, וכל סוג של הטרדה מינית, זהה.

 

המקרה של ר' - פיתרון התנגשות האינטרסים

כשאנו דנים במקרה הספציפי של ר' - יש מקום לתת משקל למקום העבודה הספציפי שהרי מקום עבודתה של ר' הינו מקום ציבורי ונחשב, שעיני כל אזרחי המדינה נשואות אליו. הימנעות מבירורה של תלונה במקום עבודה שכזה משדרת מסר שלילי בדבר חשיבות הטיפול והמניעה של מקרי הטרדה מינית במקומות עבודה.

 

לפי הפרסומים בעניין ר', החליט היועץ המשפטי לממשלה כי נציבות שירות המדינה תוסיף לברר את התלונה, תוך זימונה של ר' למתן עדות, אך כי לא תוגש תלונה לבירורה של המשטרה. יש לקוות כי בהחלטתו שקל היועץ המשפטי את כלל האינטרסים והגיע להחלטה מאוזנת וראויה.

 

החלטתו חשובה ולו במסר החד משמעי שהיא מעבירה של אפס סובלנות להטרדה מינית במקומות עבודה.