מלחמת המפרץ הראשונה היתה הטריגר שלי.

אז גיליתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי ב"קו ההגנה הראשון", שהיה למעשה רמת גן, ואני יליד העיר. צילמתי נפילות של טילים, בתים שנפגעו, הריסות, הכל היה ברדיוס של מאות מטרים מהבית של ההורים שלי, שעדיין גרים שם. באותה נקודה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.

 

נסיעת העבודה האחרונה שלי היתה לאזור עם אחוז האיידס הגבוה ביותר בעולם.

במחוז קוואזולו נטאל בדרום אפריקה, אחד משלושה אנשים חולה או נשא איידס. נסעתי בשיתוף פעולה עם הצלב האדום הבריטי שהקים שם תשתית של מתנדבים מקומיים ותמיכה לחולים.

 

יש שם גם שחפת ומלריה, שזה הרבה יותר מסוכן מאיידס. כדי להידבק באיידס צריך מגע מיני או להשתמש במזרק נגוע, זה לא שאני אדבק באיידס כי ליטפתי ילד.

 

זה נשמע מבהיל בתאוריה, אבל אני לוחץ יד עם אנשים שם, נותן להם להרגיש נוח עם הנוכחות שלי. כן, אני תמיד שוטף את הידיים בחומר סטרילי כשאני יוצא מכל בית, באופן מוצנע כמובן, בכל זאת, יש שם אין סוף מחלות.

 

לקחתי את כל החיסונים והזריקות האפשריים. יש לי מספיק ניסיון באזורים קשים מוכי מחלות ועוני. זה עדיין הרבה פחות מפחיד ומסוכן מאזורים בישראל שאני מצלם, שנמצאים במצב של קונפליקט.

 

בהאיטי הייתי הלבן היחידי בין חצי מיליון איש עם ציוד של 20 אלף דולר.

אתה לומד לפעול בתוך הספקטרום בו אתה נמצא. האיזור היה במצב רע, היו למעלה מ-40 אפטרשוקס בזמן שהייתי בהאיטי, והיתה פעם שנפלתי מהמיטה בזמן רעידה, למזלי גרנו באוהל ולא במבנה שיכל להתמוטט עלי. 

 

תמונה, טובה ככל שתהיה, לא מצליחה להעביר את הריחות והקולות.

מי שחושב שהמצלמה מהווה סוג של מגן – זה בפירוש לא נכון. חד משמעית, אי אפשר להתנתק. אולי תוך כדי הצילום אתה עסוק בחשיבה טכנית על הקומפוזיציה והפריים, אבל כשאתה נוכח בזירה, וכל החושים שלך פעילים, אתה חשוף לריחות, לקולות ולמראות מאוד קשים. זו חוויה קשה שהולכת איתך לכל החיים. האיטי היא דוגמא מצוינת לחוויה מטלטלת כזו.

 

כל דבר משאיר בך צלקות, הצלקת האחרונה שלי היא ממאות גופות זרוקות מאחורי ביה"ח בהאיטי .

כל אירוע שסיקרתי משאיר בי צלקת שהולכת איתי. האיטי היתה מהחוויות הטראומטיות ביותר שעברתי. גם כשמגיעים לזירה של פיגוע בארץ, אתה מגיע למצב ש"זה" כבר קרה, וגם אם יש פצועים בשטח, יש מעט מאוד דברים שעוד אפשר לעשות, תוך 5 דקות הזירה מתנקה והסיפור גמור.

 

בהאיטי שכבו מאות אנשים בכניסה לבית החולים. אנשים הביאו אותם על דלתות וסולמות והשאירו אותם מחוץ לבית החולים היחיד ששרד בפורט-או-פרנס כדי שיקבלו עזרה. אנשים מפורקים, שרובם לא שורדים את הלילה, פשוט נשארים שם כי אין מי שיפנה אותם.

 

ומאחורי בית החולים – מאות ואלפי גופות בערימות. אנשים שצועקים לעזרה מתוך בתים שקרסו. זה המון עומס רגשי. סוחבים סיוטים וטראומות. לשמחתי, העובדה שיש לי משפחה ואני חוזר למקום תומך בסוף היום עוזרת לי מאוד. יתרון גדול נוסף היא כמות העבודה הרבה שיש לי, אני עסוק מאוד וישר ממשיך לפרויקטים נוספים, והעשייה הזו עוזרת לשכוח ולהדחיק.

 

ביום הראשון של המהומות במצרים הגשתי בקשה לויזה ואני עדיין מחכה.

זה מאוד מסתכל שכל הקונפליקטים בשנים האחרונות קשורים במדינות אסלאמיות שאני לא יכול להיכנס אליהן עם הדרכון הישראלי שלי. זה מקצוע רדוף תסכולים. הסבירות שתהיה במקום הנכון, בזמן הנכון היא מאוד נמוכה. בגיל מסוים אתה מבין שכל יום אתה מפספס משהו אחד אבל מצליח להגיע למקום אחר.

 

אם אומרים שיש סבירות למהומות בשטחים, לאן אני אמור לנסוע? לג'נין או לעזה? במקצוע הזה צריך להיות סוג של נביא. 

הייתי במצבים הרבה יותר מסוכנים במרחק של 50 ק"מ מהבית מאשר כל העבודות מסביב לעולם ביחד.

כמי שמתאר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר שנים, הייתי במקומות מאוד מסוכנים. אני נזהר מאוד ומשתדל לא למתוח את החבל יותר מדי. בארץ היו קטעים שהייתי נתון לסכנה גדולה וממשית.

 

חטיפה של 2 חיילים בגבול הצפון הפכה ל-5 שבועות במלחמת לבנון.

שמעתי ברדיו על החטיפה ויצאתי מיד לצפון בלי להבין שאני עולה ל-5 שבועות של מלחמה. כל דבר יכול להיות טריגר לצאת לצלם, טריגר שיהפוך לי את סדר ויגרום לי לדחות/לבטל פרויקטים עד להודעה חדשה. שמעתי ברדיו על חייל שנפצע ונקטעו לו 2 רגליים וזה הפך להיות מסע של שנה בו ליוויתי אותו בתהליך השיקום. אני פועל כשאני מרגיש שמשהו צריך להעלות על סדר היום הציבורי. 

 

אני לא נהנה מכתיבה, אני כותב כי אין ברירה אחרת.

אני לא יכול לקחת איתי כתב למקומות כמו אפריקה או האיטי, ולחייב אותו להיות איתי שם 10 ימים. ההגדרה של מה שאני עושה, Photo Journalist, עיתונאי שמצלם, לא קיימת בארץ.

 

אני עיתונאי בדיוק באותה רמה של עיתונאים שכותבים, שמחפשים רעיון ושיש להם סקרנות לסיפור מצוין. אני מפיק לעצמי סיפורים. כשאתה עובד בעיתון ומחכה שיגידו לך לאן ללכת ומה לעשות, זה מאוד פשוט, אני לא מכיר הרבה צלמים שעובדים כמוני.

אפשר להיות צלם מצוין גם עם מצלמה פשוטה.

עד גבול מסוים כמובן. לא צריך להיות עם המצלמה הכי משוכללת בשביל להבין קומפוזיציה ופריים, אבל יש את הנקודות בהן המונח decisive moment, או הרגע המכריע בצילום, שבריר השניה הנכון, שאי אפשר לעשות עם מצלמה פשוטה או עם סלולרי.

 

מצד אחד זה נורא הגיוני, צילום הוא התחביב הכי נפוץ בעולם המערבי, אבל כשיש מיליון צלמים, וכל אחד עומד עם מצלמה או אייפון, זה מאוד מוזיל את המקצוע.

 

אני לא מצלם בסלולרי, אני לא רוצה לבזבז רגע טוב ואח"כ להצטער.

איכות זה לא משהו שאני יכול להתפשר עליו, עם כל הכבוד למיידיות ולנוחות של לצלם עם מכשיר קטן שנמצא בלאו הכי בכיס, היכולות של הסלולרי עדיין לא מתקרבות לאיכות של המצלמה. כשאני מצלם, אני לא חושב על העיתון של מחר, הוא תחנה בדרך אבל לא היעד הסופי, ואני רץ למרחקים ארוכים.

 

אין לי עניין לשים את העבודה המסחרית בפרונט של העשייה שלי.

העבודה המסחרית שלי, מול גופים מקצועיים, היא הפן הכי מוצנע מבחינתי, אין לי שום עניין לשים אותו בפרונט של העשייה שלי, אבל הוא מה שמאפשר לי להתנדב בסוף היום בארגונים שלי.

 

אני עובד עם בי"ח שניידר על פרויקט בו אני מצלם כבר חודשים בבית החולים לרגל 20 שנה להיווסדו, אני עובד עם עמותה של "אחים לחיים" – של לוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית, אני מעביר סדנאות מקצועיות. עד היום לא היה גוף התנדבותי שפנה אלי ושלא שיתפתי איתם פעולה.

 

היום כל אחד מנסה לתבוע מישהו שצילם אותו כדי להרוויח כסף.

אנשים הפכו להיות אופורטוניסטים. נעשה בלתי אפשרי לייצר פריים בלתי מודע. יש היום מודעות עם אובר רגישות לנושא של המצלמה. אי אפשר להיכנס היום לשום מקום לפני שיש לך אישור מדובר. יש מעט מאוד סובלנות כלפי מצלמות, כולם רוצים לכסתח את עצמם. 

 

הפפרצי הם ציידים עם מצלמה שמתפרנסים מאכילת נבלות

זה מביך אותי ששנינו נחשבים כעובדים באותו מקצוע. זה לא צילום, זה שליח עם מצלמה. צלם פפרצי מבין קומפוזיציה של הפריימים? חושב על רגעים מכריעים? אין להם כלום, ציידים עם מצלמה שמתפרנסים מאכילת נבלות.

 

הקשר היחיד ביני ובין צלמי אופנה הוא ששנינו מחזיקים מצלמות.

אני מנסה להעביר מציאות בעבודה שלי, לפעמים היא קשה, לפעמים בלתי נסבלת, אבל זו מציאות, שאני מביא כמו שהיא, בלי לגעת בה. וכל הקונספט של אופנה ופירסום זה לייצר אשליה. זה לחלוטין מנוגד לאמונה שלי ואין לי שום רצון להתעסק עם אשליות.

 

באופן פרדוקסלי אנחנו משתמשים באותו מכשיר לתיעוד, אבל זה הקשר היחיד בין המקצועות שלנו. 

הייתי יושב לקפה עם דיויד בואי.

הוא אחד מגיבורי התרבות של הילדות שלי והייתי מאוד שמח לפגוש אותו. צילמתי אותו פעם בהופעה אבל זה ממש לא אותו דבר.

הייתי יושב לקפה גם עם בן גוריון. ככל שאני קורא עליו יותר אני מגלה אישיות וחזון שהקדימו את זמנם.