ערב אחד סיפרה לימור בת ה-13 (שם בדוי) לאמה, כי כבר כמה ימים שהיא "לא מצליחה לכתוב, כי האצבעות לא נשמעות לי". אמה אחוזת האימה מדברי בתה, היתה בטוחה שהנורא מכל קרה. "הייתי בטוחה שיש לילדה גידול בראש. זה היה מאוד מפחיד. התקשרתי לקרובת משפחה שהיא פסיכולוגית, שאמרה שקודם כל צריך לשלול בעיה נוירולוגית". לימור עברה בדיקה מקיפה אצל נוירולוג כולל בדיקת סי.טי. והתברר שהכל תקין. אבל האבחנה שכן התקבלה, היכתה את הוריה של לימור בתדהמה: התברר להם, שהבעיה שלה היא פסיכוסומטית, והם האשמים העיקריים במצבה.

  

למרות שהמושג "פסיכוסומטי" הפך לשם נרדף לפינוק ול"דווקא", זה ממש לא כך. כי מלבד הכאבים השכיחים, שבמקרים רבים חולפים כלעומת שבאו, יש ילדים שסובלים מתופעות מבהילות, שמעלות חשש למחלות קשות כמו שיתוק ברגליים או בידיים, טשטוש ראייה, סחרחורת, פרכוסים, נמלול וחוסר תחושה, קושי לשמוע, כאבים בכל הגוף, בחילות.

 

הפרעה קונברסיבית, כך נקראת התופעה שגרמה להוריה של לימור להחסיר פעימה. בעברית קוראים לזה הפרעת המרה. "מבין כל התופעות הפסיכוסומטית, הפרעה קונברסיבית היא "פסיכולוגית" מכולן, כי היא כרוכה בקונפליקט נפשי שמומר למצב גופני. אם בטיפול מצליחים לחשוף את הקונפליקט הנפשי, הבעיה הגופנית נעלמת. אצל ילדים תופעות ההמרה השכיחות ביותר הם צליעה פסיכוגנית, שהיא צליעה ברגל אחת שהמקור שלה הוא נפשי  והתקפים כמו-אפילפטיים", מסביר ד"ר אנדרס קוניצ'זקי, פסיכולוג קליני ורפואי ומנהל המרפאה הפסיכוסומטית במרכז "שניידר" לרפואת ילדים.

 

לדברי ד"ר קוניצ'זקי, חרדה תוקפת כ 5-7  אחוזים מהאוכלוסייה. "תופעת ההמרה אינה שכיחה, והיא מופיעה אצל כשני אחוזים מהחרדתיים, אבל זו תופעה לא נחקרת. לפעמים הסימפטום יכול להשתנות. היה אצלנו ילד שצלע ברגל אחת ולאחר זמן מה הופיע אצלו שיתוק דווקא ביד. טיפלנו בילד שהיה "מתעוור" כל יום, באותה שעה, למשך שעה אחת בלבד". 

 

לדבריו, כאב או שיתוק פסיכוסומטי הוא ביטוי גופני למצב נפשי. "במקרים כאלה אין ממצא רפואי ברור, אין סיבה אורגנית כמו פצע, דלקת או גידול שגורמים לתופעות. בדרך כלל הסיבה היא קונפליקט שיש לילד עם ההורים או בבית הספר, שהוא חלק מתמונה כללית של חרדה, שמתבטאת גם בחרדות נוספות כמו חרדת פרידה, הסתגרות בבית, דאגנות יתר, קושי להירדם בלילה וכדומה". 

הילדים שלא מתלוננים

לדברי פרופ' דורון גוטהלף, מנהל היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בבית החולים "אדמונד ולילי ספרא" לילדים, במרכז הרפואי "שיבא", מדובר בהפרעות שאופייניות אצל ילדים ומתבגרים ממגזרים בהם הדרך להביע מצוקה רגשית חסומה. "אלה ילדים שיש להם יכולת פחותה לבטא רגשות או שחיים בסביבה שלא נותנת ולא מעודדת לבטא מצוקה. במקרים כאלה הגוף מבטא את המצוקה הנפשית, שגורמת לתגובות גופניות".

 

בעצם, תופעות החרדה הן התפתחות המודרנית של ההיסטריה, שאותה איבחן לא אחר מאשר ד"ר זיגמונד פרויד. שארקו, נוירולוג שהיה מורו של  פרויד היה הראשון שזיהה קשר בין מצבים גופניים, כמו שיתוק ועיוורון, ולחץ נפשי. 

 

כך למשל, במקרה של מיכל בת 15 (שם בדוי), שנפלה בוקר אחד על הרצפה בכיתתה, כשהיא מפרכסת עד אבדן הכרה. זה היה לפני מבחן במתמטיקה, ממנו חששה מיכל, שסובלת מלקות למידה. היא פונתה לחדר המיון של "שיבא", והוריה המבוהלים היו בטוחים שמדובר באפילפסיה. אבל בבדיקות EEG  (רישום גלי מוח) לא נמצא דבר. כשההתקפים חזרו לפני מבחנים נוספים, עלה החשד שמדובר בסטרס, שנובע מהקשיים של מיכל. "הבנו שצריך לטפל בחרדה לפני המבחנים, להקל עליה בלימודים  ולהוריד ממנה לחץ", מסביר פרופ' גוטהלף.

 

למרות כל המידע הרפואי, לא ברור כיצד בדיוק פועלת האינטראקציה בין הגוף לנפש. ההשערה היא שחשיבה ולחץ מעבירים שדרים משובשים מקליפת המוח (קורטקס) אל המערכות המוטוריות והסנסוריות. בדרך כלל, מדובר בתופעות זמניות וחולפות, אם כי לדברי פרופ' גוטהלף, יש ילדים שאצלם הן הופכות לכרוניות, "יש ילדים שלוקים בשיתוק עד כדי צורך בכסא גלגלים". לדבריו, אי אפשר לדעת בכמה ילדים מדובר. "זו תופעה שלא מאובחנת כראוי ויש הרבה ילדים שמגיעים לבדיקות ומוחמצים. בגלל שמדובר בסימפטומים גופניים, שהרבה פעמים חולפים מעצמם, ורק במקרים מעטים קוראים לנו, הפסיכיאטרים כדי שניתן חוות דעת. למשל כשיש שיתוק עד כדי צליעה, או כשילד לא רואה וזה נמשך זמן רב", מודה פרופ גוטהלף.

 

הבעיה הכי גדולה של ההורים והמטפלים גם יחד, היא כיצד לדעת "האם הילד עושה הצגה" או אם הבעיה אמיתית. ד"ר קוניצ'זקי מסביר: "בדרך כלל השיתוק מתרחש בצורה "לא הגיונית", מבחינת מערכת העצבים. למשל, רק עד פרק כף היד. לו היה מדובר בשיתוק שמקורו נוירולוגי, אם היתה פגיעה בעצבים, השיתוק היה צריך להמשיך עד הזרוע. כל נוירולוג יכול לזהות את המצב הזה בקלות".  בכל מקרה, חשוב שההורים ידעו כי כשהדברים הללו מתרחשים, כדאי לפנות ישירות לרופא או לחדר מיון. לאחר שמתקבלת האבחנה שמדובר בתופעה נפשית, כדאי לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר או למרפאת חרדה.

טיפול משולב של גוף ונפש

בגלל שבעיות פסיכוסומטיות מקורן כאמור נפשי, אבל הן מתבטאות בעיקר בגוף, הכלים הטיפוליים מכוונים לשתי המערכות גם יחד, גופנית ונפשית. כדי לטפל בבעיה, מקובל להציע טיפול משולב, שכולל טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) וטיפול פסיכודינאמי, בשיתוף ההורים.  טיפול קוגניטיבי התנהגותי נועד ללמד את הילד לזהות את הדפוס, כלומר להבין מהם המצבים בהם הוא עלול להתקף חרדה ולהגיב בתגובה גופנית. הטיפול נותן כלים להתמודדות, למשל, לבצע תרגילי הרפיה ונשימות לפני מבחן. טיפול פסיכודינאמי הוא "חקירה לעומק", כמו שקורא לכך ד"ר קוניצ'זקי, מטרתו לזהות את שורשי החרדה, ולנסות לפתור את הקונפליקטים. גם במקרה הזה מדובר בטיפול משולב של הילד והוריו גם יחד.

 

בנוסף, ממליצים המומחים להיעזר בהיפנוזה, שנחשבת דרך מהירה להגיע ללבו של הקונפליקט. זהו מצב בו אדם מנצל את יכולות הריכוז, המחשבה והדמיון על מנת להתמודד עם בעיות גופניות ונפשית תוך כדי עקיפת מנגנוני ביקורת והתנגדות. לדברי ד"ר קוניצ'זקי, "מגע ישיר עם החלקים האינטואיטיביים, הרגש והדמיון, יכול לעורר את כוחות הריפוי הטבעיים של המטופל ולהפוך אותם לזמינים".

 

המומחים מסכימים כי הסימפטומים של חרדה עד כדי שיתוק פיזי, יכולים לקרות לכולם. בעיקר לילדים המוצלחים והחכמים שלנו, שלא יודעים להסביר לנו עד כמה קשה להם.