חג שמח חברות יקרות שלי.

 

לא, אני לא מתכוונת לחג בו ניצל העם היהודי על ידי אישה. ככה מספרים לנו את סיפור פורים.  איך אסתר העזה והכנסה למלך בלי לבקש רשות ואיך הקריבה עצמה והפכה לאישתו ושכנעה אותו לא לחסל את היהודים.

 

עוד ב-Onlife:

 

ביקורת פמיניסטית רבה נכתבה על העוול שעשינו לוושתי. האישה שסירבה להקריב את גופה לטובת הנאתם של אורחי המלך ולטובת האגו שלו ושילמה על כך כנראה גם בחייה, קיבלה במסורת היהודית דימוי של מרשעת. הרבה גם נכתב ונאמר על אסתר שהקריבה את נפשה וגופה פחות או יותר באותם תנאי חיים כמו קודמתה.

 

אבל היום יום חג אחר. אולי היום היחיד בשנה בו יש הזדמנות לחגוג הישגים ולדבר קצת על נתונים ומספרים.

 

השנה איכשהו התחברו להם יחדיו יום המשפחה, המצאה מכבסת חדשה שמחקה את יום האם וטישטשה את העובדה שעדיין, גם היום, נשים הן ההורה המטפל העיקרי, יחד עם פורים עליו כבר דיברתי ויום האישה הבינלאומי.

 

מעטות ומעטים יודעים שיום האישה הבינלאומי מצויין ב 8 למרץ בגלל מאבק של פועלות טקסטיל בניו יורק ב 1875. נשים חסרות זכויות לחלוטין שעבדו בתנאים לא אנושיים צעדו ברחובות ניו יורק, קוראות לתנאי עבודה טובים יותר  ופתחו בשביתת שבת שפוזרה בכוח ואלימות על ידי המשטרה הרבה לפני שהיו זכויות עובדים וועדי עובדים ומדינת רווחה.

 

אל תחלקו לנו פרחים

ביום שלישי השתתפתי בישיבה חגיגית של הועדה לקידום מעמד האישה לכבוד יום האישה הבינלאומי. בוועדה הוצג אות הקלון של ארגון ויצ"ו לפרסומות שמבזות נשים. בתחילת הישיבה נכנס חבר כנסת וחילק לנו צבעונים. פרח אחד לכל אורחת. ישבו להן שם עשרות נשים שבכל יום מימות השנה עושות לקידום זכויות נשים ובידן פרח שהלך ונבל לו לאיטו ותהו מה עליהן לעשות עם המטלה הנוספת הזו שנכפתה עליהן ומומנה כנראה מתקציב הקשר עם הבוחר של אותו חבר כנסת.

 

וחלקנו לא העזו להגיד לאותו חבר כנסת: "אל תחלק לנו פרחים, תדאג לתנאי שכר שווים לנשים ולחופשות לידה ארוכות ולחינוך חינם ולשוויון בקבלה לעבודה". רובנו עדיין נחמדות מאד, נחמדות מדי. אולי בגלל זה, תחלק ויצ"ו בשנה הבאה או לפרסומות שמכבדות נשים, כאילו שזה משהו שצריך לקבל עליו פרס.

 

היום, אנו מבינות שיום האישה הבינלאומי הוא לא יום לחלוקת איפור, אודם ופרחים. היום אנחנו מבינות יותר ויותר שזהו יום בו עלינו להביט לאחור ולמנות הצלחות ובה בעת להבין את אורך הדרך שלפנינו.  דווקא ביום זה צריך להסתכל על התחתית, האמצע ועל ראש הפירמידה ולהבין ששלושת אלו מספרים לנו סיפור דומה בסופו של דבר.

 

אז בואו נסתכל לרגע על ראש הפירמידה. על החברות החזקות במשק הישראלי. אלו הנסחרות במדד ת"א 100. שדולת הנשים ביחד עם קבוצת שטראוס בוחנת זו השנה השניה את מיקומן ומספרן של נשים בהנהלה בכירה ובדירקטוריונים במדד ת"א 100- מדד החברות הנסחרות בבורסה בעזרת מדד המכונה מפקד קטליסט.

 

הנחת היסוד העומדת מאחורי בדיקה זו היא שניתן ללמוד לא מעט מנוכחותן הדלה של נשים חזקות על יחסו של המשק לנשים בעבודה בכלל. נתוני המפקד מאששים טענה זו. פחות מ 5% מהחברות מנוהלות על ידי נשים. ברוב החברות יש פחות מ 25% נשים בהנהלה בכירה ובדירקטוריון. אחוז הנשים בניהול בכיר עומד על ממוצע של 18% בלבד ואחוז הדירקטוריות עומד על 16.5 %. וכמובן- מרבית הנשים בעמדות בכירות מגיעות מאותם מעגלי השפעה והכרות ומאותן קבוצות חברתיות. החברה הישראלית לא השכילה עדיין להכיר בזכות ובחשיבות של גיוון מגדרי וקבוצתי.

 

"את פשוט לא רוצה מספיק"

וההסברים לנתונים הדלים? אלו חוצים רוחבית את כל דירוגי שוק העבודה. נשים עדיין נחשבות עובדות פחות מחויבות (למרות שהן נעדרות מהעבודה פחות מגברים, כך מראים מגוון מחקרים בארץ ובעולם), הן נחשבות מנהלות ומנהיגות פחות טובות (אף כי יש מחקרים המראים ומוכיחים שחברה בה יש מספר גבוה של נשים מנהלות רושמת הצלחות עסקיות גבוהות יותר), וההסבר מושמע ביותר: נשים פשוט לא רוצות.

 

את ההסבר הזה שמעתי השבוע גם מנשים. שמבהירות לנו כל הזמן שאם נרצה נצליח. פתאום, כל תקרות הזכוכית והבטון והקירות המחוסמים שמורמים על מנת למנוע גיוון אמיתי , נעלמים והכל, בסך הכל תלוי בך.

 

המסרים הכפולים והמשולשים מייצרים מצב בלתי אפשרי בו אנו נדרשות להיות נוכחות בשעות אין ספור אבל גם לטפל בילדים. נשים רבות מספרות על יום עבודה משולש בו הן יוצאות בארבע לילדים, מטפלות בהן עד שהם נרדמים ומתיישבות אחר כך לעבוד על השעה 24:00. ולא, למי שנדמה שכך מנהלים חיים מאוזנים צריך להבהיר: כך מנהלים שוק עבדות. כמה גברים אתן מכירות שמוכנים לחלק את עצמם לכל כך הרבה חלקים ותפקידים ביום אחד?

 

הנשים מבקשות את זה? אולי כי הכח החזק ביותר הוא כוח ייסורי המצפון? אולי כי מבהירים לנו שאם לא נתנהל כך במקביל בכמה מישורים אנחנו אמהות פחות טובות? שהילדים יסבלו?

 

אם אנחנו רוצות באמת שהמספרים יעלו, שנשים תנהלנה ותהיינה במוקדי קבלת החלטות ושפני המשק הישראלי יותאמו להחלטות המשפיעות על נשים ומעצבות את חייהן, עלינו לייצר מודלים של עבודה מאוזנת ולא רק לנשים. עלינו להקפיד להזכיר בכל רגע כי המאבק על שכר שווה על עבודה שווה רחוק מלהסתיים ולהמשיך לדרוש יישום חקיקה קיימת ולתקן חקיקה מפלה.

 

אז חג שמח חברות יקרות שלי. אני מקווה שבשנה הבאה מקום העבודה שלכן לא ייתן לכן פרחים, או איפור אלא כרטיס חברה בארגון לקידום זכויות נשים, או שתעשו אחד כזה בעצמכן. כי יום החג נגמר ואנחנו חוזרות לעבוד...כדי שהמספרים ימשיכו לעלות.