הבת שלי יצאה הבוקר לטיול שנתי. ליומיים. איפשהו בגליל התחתון.

 

חשוב לי לציין על ההתחלה, אני לא אמא היסטרית. אני בת 42, יש לי שלושה ילדים שפויים ובריאים, אני דוגלת ותמיד דגלתי בגישה של "תתמודדו, ככה זה החיים". ביתנו מתנהל, רוב הזמן, על מי מנוחות ובקולי קולות. וטרינר אחד אמר לי פעם, כששאלתי אותו למה הכלב שלנו נובח כל כך הרבה, שכנראה הוא למד את זה בבית. אחרי שחשבתי על זה קצת, הבנתי שהווטרינר צדק. כשאתה גדל בבית שבו איש לא טורח לצאת מחדרו/מהמטבח/מהסלון כדי לתקשר עם ישות אחרת שנמצאת בחלק אחר של הבית, התוצאה היא שגם אתה מתחיל להודיע על רצונותיך בנביחות או בצעקות – למה להיות שונה?

 

 

עוד ב - Onlife:

 

מי זוכר לקנות ממתקים לטיול?

נחזור לטיול השנתי. רגע, עוד חשוב לי לציין 2#, שאני אדם עובד מאז גיל 21, אני מנהלת בכירה בחברה כלשהי שלא נפרט את שמה, שעות העבודה שלי נעות בין 8 ביום רגוע ל-12 ביום סטנדרטי, וזה עשוי להגיע גם ל-16 שעות, כשממש אין ברירה. גם פה הילדים שלי מכירים את גישתי של "תסתדרו עם האוכל שיש, מקסימום בערב נעשה סלט", והם תמיד ידעו שכשיש לי זמן, הם יקבלו תשומת לב, וכשאין לי, הם יזכו למבט החודר-מעמיק-נוזף שמשמעותו היא "תעופו לי מהעיניים".

 

נחזור באמת לטיול השנתי. אתמול בערב נזכרנו, בתי ואנוכי, שיש טיול שנתי. האמת היא שזכרנו עוד לפני, אבל איכשהו קריסת סוף השבוע הקולקטיבית בבית לא אפשרה לנו לארוז ו/או להתארגן, ופתאום נהיה יום ראשון, שהוא תמיד עמוס ובלתי נסבל. עקב המצב היא נכנסה ללחץ ואני לעצבים. כמובן שלא מצאנו כובע נורמלי, וכמובן ששכחנו לקנות 3 ליטר מים שצריך בתיק, וכמובן שנגמרו הפלסטרים. שום דבר חדש.

 

איכשהו גם מצאנו מזוודה נורמלית, כי בכל זאת, יומיים זה המון זמן וצריך לארוז. דחפנו הכל בפנים, ונשאר רק לטפל בממתקים. בשעה 23:30 נכנסו לאוטו ונסענו לפיצוציה הקרובה, שם פירקנו למוכר שלושה מדפים, שכללו גם ממתקים שהיא לא אוהבת. למה? כי אם, חס וחלילה, הם ייתקעו באמצע הנחל והחילוץ יבושש להגיע וב-669 יהיה גיבושון בדיוק היום - זה יאפשר לה לשרוד את השעות עד שיבואו להציל אותם.

 

אור להבוקר התעוררנו שתינו בזמן. השעה היתה 6:00 והיה צריך להיות בבית הספר ב-06:15. מספיק זמן כדי לעורר את הכאוס בשנית אחרי שלא נמצא המטען של הטלפון. הגענו ב-06:28 לחניית בית הספר, שם חיכו כבר 4 אוטובוסים, 200 ילדים, כמה מורים, ורכזת שכבה אחת שכנראה שונאת את עבודתה בפרט ואת חייה בכלל. אחרת אין להסביר את המשפט "נו, אז האיחורים שלך זה בעצם בגלל אמא, אה?".

 

תמונת אילוסטרציה. הילדה שלי מעולם לא היתה בלונדינית, ובטח לא מאורגנת ומסודרת כמו הילדה בתמונה

 

 

הנהג שלנו חברה'מן, הוא ייקח אותנו לתימן

 

עכשיו ככה: עקרונית, כל מה שהיה צריך לעשות הוא להוריד את הילדה עם המזוודה, התיק, והתיק הנפרד של הממתקים, לתת לה נשיקה, ולנסוע לדרכי הביתה, שם חיכו עוד שני ילדים ובן זוג שלא באמת יודעים להפעיל טוסטר, לכן ארוחת הבוקר צריכה להתקיים רק בנוכחותי ובפיקוחי. 

 

אבל האמת - הרגשתי שאני לא ממש מסוגלת. כלומר כן מסוגלת, אבל לא ממש רוצה ללכת משם. שקלתי בשיא הרצינות להשתטח מתחת לגלגלי האוטובוס ולא לתת לו לנסוע עד שהילדה יורדת מהאוטובוס ומסכימה לבלות את היומיים הבאים בבית עם אמא שלה או עם המחשב, העיקר שלא תיעדר לי מהפריים ביומיים הקרובים.

 

הרהרתי בכובד ראש באפשרות שאולי אנבור לה שנייה במזוודה (שהיתה במטען המזוודות), אוציא משם משהו הכרחי ביותר שבלעדיו היא לא תסתדר בחיים ותעדיף למות - משהו כמו מחליק השיער, נגיד. ככה היא תגלה שזה איננו, ותתקשר אליי מהגליל התחתון שאגיע מיד SOS ואביא לה אותו.

 

חשבתי לעצמי שאני יכולה לקחת היום חופש, בספונטניות (אעלק, מי מאיתנו יכולה בכלל לקחת חופש ספונטני), ולהופיע בנון-שלאנטיות פתאום באמצע המסלול שלהם, להיראות מופתעת ואפילו לזרוק משפט כמו "איזה קטעים, הייתי פה בסביבה".

 

אף אחד מהתרחישים האלה לא התממש,כמובן. ישבתי במכונית וצפיתי בחבורות הילדים-ילדות, כולם מאושרים ומתרגשים וצבעוניים וקופצניים – מחכים שהנהג סוף סוף יעלה לאוטובוס ולמושב שלו, הם ישמעו את המנוע נוהם, ויפליגו לנופים ולאוויר ולחופש אחר. רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה וההורים, להרפתקה חדשה.

 

שקט

ולא, לא הרגשתי זקנה. כולה בת 42. אבל הרגשתי.. אממ...שעוד חתיכה ממנה ניתקת ממני ומתעופפת לה הלאה. אחרי עשור פלוס של גידול ילדים קדחתני, הריצה הבלתי פוסקת שהחלה בהחלפת חיתולים ולילות ללא שינה, המשיכה לאירועי גן ומסיבות חנוכה איומות, משם להסעות לחוגים וסנדביצ'ים לבית הספר – פתאום מגיע השלב שאולי ייחלת לו, אבל לא היית באמת מוכנה לו. לשלב שבו היא כבר לא ממש צריכה אותך. 

 

אני חושבת שמחר אני אקח חופש ואסע לי סתם לטייל בגליל התחתון. הרבה זמן לא הייתי שם. שמעתי שנורא יפה שם בעונה הזו.