מה שמחזיק אותך עד גיל שלושים וחמש זה היכולת המופלאה של המוח האנושי לדמיין ולהכחיש. אתה מסתכל בראי ואתה לא רואה את הידללות השיער, אתה בטוח שהתאורה של המנורה באמבטיה חזקה מידי, אז רואים קצת קרקפת. וזה לא מפרצים מה פתאום, תמיד היה לך מצח גבוה. אתה מסתכל על הבטן הקטנה שלך, ואתה אומר שזה קילו שאתה צריך להוריד, קילו חצי מקסימום, שככה בדיוק נראית בצבא, אבל יום אחד האיש בחניון אומר לך "שמן אתה לא יכול לחנות פה" ואתה בכלל בלי אוטו, זה אתה חוסם את הכניסה לחנייה.

 

עוד ב - Onlife:

 

אבל עם השנים אפילו המוח האנושי לא מסוגל לדמיין חזק מספיק, ואתה מתחיל לראות את אבא שלך מסתכל עליך מהראי בבוקר. הוא מת כבר עשר שנים, מה פתאום הוא מתגלח במקומך? אתה מוצא את עצמך אומר משפטים שהוא היה אומר כמו: בזמני לא חלמתי לדבר אל אבא שלי ככה, ולמה אתם שומעים כל כך חזק, מה אתם חרשים?

 

אוהבים לדבר על ההישתנות של הגוף, על הזיכרון, על זה שאתה לא יכול לשחק כדורסל ברמה של יורוליג, האמת שלא יכולת גם כשהיית בן עשרים וחמש, אבל באופן עקרוני אם היה לך כישרון כדורסל ועוד ארבעים סנטימטר גובה, כבר לא יכולת לשחק יותר ברמות האלה. אין בכל היורוליג שחקן אחד שהוא מבוגר ממני!

 

אבל מה שמטריד באמת זה נקודות קטנות - אתם יודעים, הדקירה שיש לך בחוליה בצוואר אחת לכמה זמן. דקירה קטנה שרומזת לך אני כאן להישאר, ותפסיק לסובב את הראש אחרי בחורות בנות עשרים ושתיים - הן לא בשבילך, ולא בשביל הגמישות של הצוואר שלך. או העובדה שיש לך לפחות חבר אחד שעבר אירוע לב, לא חבר של ההורים, חבר שלך!

 

ההכחשה הנפוצה ביותר שנשארת לך סביב גיל ארבעים, זה "אין לי משבר גיל ארבעים, אני לא יודע על מה כולם מדברים". אני הצלחתי לסבול ממשבר גיל ארבעים בגיל שלוש עשרה והוא איתי מאז. אני פשוט חושב שזה רעיון מאד מאד גרוע שאני אמות יום אחד. לא אכפת לי על כל האחרים, אבל במקרה שלי זה ממש לא רעיון מוצלח.

תודה לכולם על הברכות, החיים הם מה שאתם תעשו מהם. או מה שהאורטופד שלך ירשה לך אחרי שיעשו לך MRI לצוואר.

הטור פורסם בדף הפייסבוק של רשף לוי