ילדים הולכים לאיבוד במשפחות גדולות.

בשנת 2003 כתבתי בביטאון נקודה על הבחירה שלי לעכב את הפיכתי לאם בכמה שנים. התחתנתי בגיל 20 והפכתי לאם, מבחירה, בגיל 26. עד שהמאמר התפרסם, אנשים בסביבתי לא ידעו שהדחייה שלי היא בחירה, אנשים חשבו שיש לי בעיה, ניסו להמליץ, לעזור, לתת שמות של רופאים, ואז המאמר התפרסם, והנושא הפך להיות שיח לגיטימי.

 

ביקשתי להיות אישה לאישי ואישה לנפשי בטרם אהפוך לאם, זו היתה בחירה אינדיבידואלית שלי. כתבתי את המאמר כי היה נדמה לי שלנשים אין בחירה, זה היה טייס אוטומטי – התחתנת והתחלת לעשות ילדים.

 

עוד ב-Onlife:

 

במגזר הדתי אין היום יותר נישואי בוסר, אבל בהחלט יש עדיין הורות בוסר.

הרבה הורים הם בני זוג שעוד לא מוכנים בציר האישי או הזוגי. זו חייבת להיות הכרעה מאוד אישית וכל אחת צריכה לעשות לעצמה את הנוסחה שלה אם היא בשלה להיות אשת איש ומתי, ואם היא בשלה להיות אמא ומתי. אני מנסה לנתק בין הקשר האוטומטי בין הזוגיות להורות. אני הייתי בשלה להיות בת זוג בגיל 20 וממש לא הייתי בשלה להיות אם בגיל 20. זה עניין אישי.  

אולי אם יהיה פחות לחץ מהמגזר סביב העניין, אנשים יתחתנו יותר מהר אבל תכנון המשפחה יהיה נכון יותר, לא חסרות משפחות שיש בהן הורות בוסר או ילדים שהולכים לאיבוד במשפחות גדולות.

 

ההתנגדות של הרבנים לאמצעי מניעה היא לא רציונאלית.

יש דעה רווחת בציבור הדתי שעם ילד ראשון לא מחכים. זו לא התנגדות שיש לה מקור הלכתי, וגם לא משהו רציונאלי, אלא משהו מיסטי. כאילו שאם אלוהים רוצה להעניק לך ילדים ואת לא רוצה, אח"כ כשתרצי, הוא ימנע את זה ממך.

 

מבחינת ההלכה יש לא מעט רבנים שמתירים. הבעייה עם דחיית ילד ראשון היא ביטול מצוות פרו ורבו, והיא מצווה שמוטלת רק על הגבר. אם האישה היא זו שלקוחת את אמצעי המניעה, אין בעיה הלכתית. בכנות, בתקופה שבה מנעתי הריון ולא דיברתי על זה, הסתובבתי עם תחושה שאני קצת לא בסדר, אבל לאחר שפרסמתי את המאמר, קיבלתי תגובות שגילו לי שבעצם מותר הלכתית.

 

בזמן שהרחם שלי היה בהדממה, המראתי בקריירה.

הבעיה הגדולה במגזר הדתי היא שנשים מחונכות על ברכי המערב להצלחה והגשמה עצמית מצד אחד, ולהקמת משפח הגדולה מצד שני, וההתנגשות היא הבלתי נמנעת. האישה הדתית רצה על מסלול כפול.

 

האישה החילונית עושה קריירה, האישה החרדית עושה חלות והאישה הדתית הממוצעת רצה בטירוף על הליכון שאינו פוסק לרגע. היא צריכה להכין משלוחי מנות מושקעים, לנפות את הקמח, לכבס את הציציות ביד ומצד שני מצופה ממנה לבטא את עצמה ולהגשים את השאיפות המקצועיות שלה.

 

אני לא יודעת איך נשים דתיות עושות את זה, זה פשוט פלא בעיניי. אני עשיתי לעצמי הנחות, איחרתי את הבאת הילדים לעולם, ובזמן שהרחם שלי היה בהדממה, עשיתי המראה בקריירה שלי. רוב הנשים הדתיות נמצאות בהמראה הראשונה של הקריירה עם 2 תינוקות על הילדים. בשנים שלאחר מכן, שנות הביניים, הן כבר עם ארבעה ילדים, זה באמת פלא איך הן עושות את זה. 

 

אמילי עמרוסי וילדיה. צילום: מרים צחי

ארץ נהדרת מציגה מתנחלים, דתיים וחרדים בצורה כמעט אנטישמית.

אף אחד מהמתנחלות שאני מכירה לא דומה לרווחל, ליוקנת או למוריה סרק, אני לא מכירה אף את שנראית או מדברת ככה. הרבה פעמים כשנתקלים בי חילוני בועה, כמישהו אסתטי ורהוט, אומרים לי "את לא כמו כולם". אבל כמה כמוני אתם מכירים בעצם? ארץ נהדרת מתמצתת את מה שאנשים חושבים על המגזר, וזה נורא רחוק מהמציאות.

 

למעשה, ארץ נהדרת היא בעיקר מחלקת איפור טובה, להבדיל מ"מצב האומה" שמצחיקים אותי הרבה יותר. גם בכלל לא מפריע לי לשמוע את העקיצות של ליאור שליין על ילודה מוגברת, זה בסדר גמור שהחילונים ירגישו מאויימים דמוגרפית על ידי הדתיים, ויש דברים שאפשר להגיד ולהעצים את העוקץ, אבל בין הדרך שבה ארץ נהדרת מציגה מתנחלים לבין לדבר על אפיית מצות בדם ילדים חילוניים, המרחק קצר.

 

אני מסנדלת את עצמי בפובליציסטיקה.

הדעות שלי כל-כך גלויות, שזה מונע מאנשים להקשיב לי באופן צלול כשאני כותבת כתיבה מגזינית. הם רואים אותי מראש בתור מישהי שמחוייבת לימין, לארץ ישראל השלמה, וקוראים את הטקסטים בצורה אחרת. אבל אני משתדלת לעשות דברים אחרים לגמרי, שלא קשורים לסכסוך הפנים-ישראלי בכתיבה המגזינית שלי.

 

את כל אנרגיות הכתיבה שלי אני משקיעה בעבודתי בעיתון ישראל היום ולא נשאר לי כוח לכתוב עוד ספר, למרות אני מאוד רוצה. אני חתומה על חוזה עם כנרת-זמורה-ביתן להוצאת ספר נוסף שהעלילה שלו מתרחשת על רקע עקירת גוש קטיף. כלכלית לא משתלם לי לעשות פאוזה מהכתיבה בעיתון. תמלוגים של ספרים הם בדיחה ואי אפשר להתפרנס מזה באמת, אני לא אעזוב עבודה בטוחה בעיתון.

 

אני חושבת שישראל היום הוא עיתון טוב באמת. אני גאה במוסף של יום שישי. הפובליציסטים שלנו הם הכי טובים בארץ – ג'קי לוי, יאיר ניצני ועינב וגורי, וזה באמת מקום שכיף לעבוד בו.

 

ידעתי שהראיון שלי עם אביבה שליט יהיה טוב יותר מזה של שלמה ארצי ב"ידיעות אחרונות".

עשיתי את הראיון הראשון איתה אי פעם, וידעתי שאני אכתוב את זה הרבה יותר טוב, אז שמחתי שזה לא היה בלעדי. זו היתה הזדמנות להוכיח את היכולות שלי מול כותב מצוין. זה היה הראיון הכי משמעותי שלי. המפגש היה מאוד עוצמתי, הכתפיים המקופלות, השחוחות, הגוף הקמל, והשיער המלבן. לשבת מול אמא במצב כל-כך נורא של בן לא חי ולא מת, זה היה סיוט.

 

במוסף, אני נחשבת ל"כתבת לענייני רגש"  ו ל"כתבת לענייני דמעה בזוית העין". שולחים אותי לעשות סיפורי שכול, אני עושה את כל הפיגועים, את כל הטרגדיות.

 

צילום: מרים צחי

 

מאוד רציתי לראיין את אנסטסיה מיכאלי והיא עדיין לא הסכימה.

יש התנהגות קצת מתחסדת כלפיה מצידנו, הנשים. אין אחת שלא תודה שהיא כמעט עשתה את מה שהיא עשתה, זה קורה לנו כל הזמן אבל אנחנו לא עושות, ומישהי אחת עשתה את זה, חצתה את הקו בין כמעט לממש, וזו זכותה, עם כל ההסתייגויות המתבקשות מהתנהגות מכובדת בבית המחוקקים. אנסטסיה עשתה משהו קצת אנושי, קצת נשי, שאומר "יאללה, לכל הרוחות", יש מקום להוציא קצת עצבים בריאים, גם אם זה המקום הכי פלצני בארץ. 

התגובה של ביבי למחאה החברתית היתה היסטרית.

ביבי מאכזב בחלק מהמקומות. הטיפול שלו בשביתות וברופאים ממש אכזב אותי, זה היה טיפול לחוץ, והתגובה שלו לדוח טרכטנברג ולמחאה החברתית היתה היסטרית. ומצד שני, מה האלטרנטיבה? ברמה המדינית הוא מצוין, גם ברמת ההסברה הבינלאומית, וברמה הפנים ישראלית יש לי הרבה ביקורת כלפיו. אבל, בצער רב, יש לומר, אין מישהו אחר והייתי בוחרת בו שוב.

 

אולי הייתי בוחרת ביעלון, הוא טיפוס ישר. הוא איבד את הדרגה על הכתף בגלל ההתנגדות שלו לתכנית ההתנתקות, ובתחושה שלי הוא יכול להיות מועמד טוב לראש הממשלה, אבל אני לא יודעת עליו מספיק. אני מצדיעה לו על כך שהוא מוכן לשלם מחיר עבור היושר שלו, ומתפעלת ממנו, בניגוד לחלק גדול מהאנשים בכנסת ששיקרו במצח נחושה לבוחרים שלם. בראש ובראשונה ההתנתקות היתה מהלך לא דמוקרטי, זו היתה בגידה נוראית בבוחרים, ואני ביניהם. 

 

שלי יחימוביץ' היא דוגמא לאישה שהיתה לה הרבה יותר כוח כעיתונאית.

כדי לספר את הסיפור של הקופאיות, מה שפעם היא עשתה בעשר דקות, היום היא צריכה לשבת שעות בוועדות, להזמין דוחות מחקר, לעשות מחקרים, להגיש הצעות חוק, להעביר קריאות, לחכות שזה יעלה לסדר היום ואז, אולי, יהיה איזשהו שינוי.

 

כשהיא היתה המגישה של התכנית הכי מושמעת בישראל, היא הצליחה להביא לתודעה נושאים תוך דקות ספורות ולעשות את השינוי המתבקש. הקמפיין של הנסיגה מלבנון קיבל תהודה כל-כך גדולה בעזרת "הכל דיבורים" שהגישה בזמנו. היום, היא עובדת הרבה יותר קשה.

 

שואלים אותי אם בא לי ללכת לפוליטיקה, ואני פשוט לא רואה את זה קורה לפני שנות הפנסיה. אם מודדים את זה באפיקים של השפעה – היום אני משפיעה הרבה יותר, על יותר אנשים, בפחות מאמץ, וזה מאוד מתאים לי. מעבר לזה שאני נהנית לכתוב, התברכתי בעבודה שאני אוהבת.

 

הנשים שעומדות בראש המפלגות הן ממש בדיחה.

הן לא אופציה אפילו להיבחר לראשות הממשלה. אם הייתי עומדת עם הגב לקיר וחייבת לבחור, הייתי בוחר בשלי, אבל לא אבחר בה כי היא שמאלנית. לא צריך לבחור בנשים כי הן נשים, אבל לא צריך לפסול אותן גם בגלל אותה סיבה. זה כמו שאני לא רוצה שאנשים יבחנו את אמילי עמרוסי כאישה או מתנחלת.

 

תקרת הזכוכית שלי היא לא בגלל זהותי כאישה, אלא בכלל הזיהוי הדתי-פוליטי שלי.

אין לי ספק שאם לא הייתי מתנחלת, הרבה יותר דלתות היו נפתחות בפניי. אין לי תקרת זכוכית שאני צריכה לנפץ אבל אם יש משהו שאני רוצה לעשות ולא עושה, זה בגלל הזיהוי הפוליטי שלי. לא המגדרי. הנשיות שלי לא חוסמת אותי או מריצה אותי קדימה, אני מאמינה שאם הייתי גבר הייתי מאמצת להגיע להגשמה עצמית בדיוק כמו עכשיו. 

הבעייתיות בהדרת נשים היא הטרמינולוגיה.

כשאתם אומרים "הדרת נשים" במגזר החרדי, אתם מתכוונים שנשים נחשבות פחות טובות, וזה לא נכון ב-99 אחוז מהמקרים. נשים הן לא פחות טובות או מודרות, אלא שיש הפרדה ועל ההפרדה הזו, אתם, החילוניים, כועסים. אתם לא רגילים להפרדה הזו, היא גדולה לכם מדי. זה מרגיז גם אותי אבל אני לא משתמשת בזה כפסטיבל שנאה נגד החרדים. לחילוניים יש הפרדה בשירותים ולחרדים יש הפרדה באוטובוסים, זה הכל. הפכו את זה לסיפור פסיכי, להדרת נשים, לאפליית נשים, השוו את המעמד של נשים למעמד השחורים בארצות הברית של המאה ב-19, וזה פשוט לא נכון.

 

הסיפור הוא הפרדה מיגדרית שהולכת וגוברת בעוד ועוד תחומי חיים. אגב, היא גם לא לטעמי, אבל היא ממש לא פוגעת בנשים. אם יש קופת חולים נפרדת לנשים ולגברים זה לא פגיעה במעמד האישה, זו פשוט הפרדה, הדרת נשים והדרת גברים באותה מידה.

 

אין לי פמיניזם בחיי היומיום.

אולי בחלוקה שיווינית בבית. בבית דתי נושבת רוח המערב כמו בכל בית אחר. גם הגברים הדתיים עברו את החינוך החדש שעברו החילוניים, של נשיאה שוות ערך במטלות הבית.

 

ההבדל בין גבר לאישה בחלוקת המשימות המשפחתיות מתבטא אולי בהיעדרות של הגברים מהבית, אבל זה מצב קיים בכל ארצות המערב, שגברים עובדים הרבה יותר שעות, ללא קשר לדתיים או חילונים. בעלי עושה הרבה יותר בבית ממני, זה לא פמיניזם, זה פשוט חינוך של המאה ה-20, כך גדלנו.

 

צילום: מרים צחי

 

הייתי יושבת לקפה עם סייד קשוע.

אני מעריכה אותו מאוד על כל מה שהוא עושה. הוא אישה עם ביצי ברזל. זה נורא מסובך ליצור על קהילה, כשאתה גר בתוכה וחלק ממנה. אני חווה את זה. אני יוצרת, שנוגעת הרבה בחיי הקהילה עליהם אני כותבת, וזה מצב לא פשוט בכלל. לפעמים שואלים אותי אם אני שליחה של מישהו, אם הקהילה שלי שולחת אותי. אז לא, אני לא נציגת המגזר,ולא דוברת מועצת יש"ע. אני שליחה של רעיון, זה כן.

 

עמוס עוז היה חבר קיבוץ חולדה והוא נמלט ממנה אחרי הספרים הראשונים, הוא לא הצליח לעמוד במתח הזה של "חיים בתוך וכתיבה על". אתה שם משקפיים של זר, צריך לחיות כחלק מהמארג היומיומי ועדיין אתה אמור להיפגע כמו כולם כשכותבים עלייך משהו רע. סייד קשוע עושה את זה בצורה מעוררת התפעלות. הוא עושה ספרות טובה, נקודה. הוא יוצר טלויזיה מעולה, והעבודה שלו לא פוגעת באף אחד ופוגעת בכולם.

 

אמילי עמרוסי משתתפת ב"הייד פארק נשים" של Onlife  ונעמת שיתקיים ב- 22 במרץ בנמל ת"א, מהשעה 12:00 ועד 20:00.

100 נשים על במה אחת - במפגן של דעות, קולות והשראה נשית!