רגע לפני פתיחת סדנה עם הורים, אני מתבוננת בהתרחשות. כיסאות שזזים משנים מיקום ונקודת מבט, מים חמים נשפכים אל תוך קפה מהביל, עיניים משוטטות אל הקיר עליו מוצגת כותרת ההרצאה "יצירת שיחה עם ילדינו בנושא אלימות מינית - מפגש הורים".

 

פגישות עם הורים הן תמיד מורכבות, נושאות את המטען הגנטי והחברתי שלנו. המורכבות מתעצמת כאשר נושא השיחה הוא על אלימות מינית, שכן היינו רוצים לברוח ולהתרחק תודעתית מהנושא. אולם המדיה יוצרת מודעות חברתית רבה והורים רבים נחשפים לעובדה שאלימות מינית מקיפה אותם ואת ילדיהם בכל מקום.

 

פעמים רבות אני שומעת הורים חוששים שאומרים "היום אי אפשר לסמוך על אף אחד, בבית הספר, בגן - זה קורה בכל מקום" ומיד אני נשאלת כיצד אפשר לחנך את הילדים לשמור על עצמם? זה השלב בו הפחד מרים את ראשו וזועק לכלי שיעזור למנוע. אין דרך קסם, אני אומרת, כמו בכל דרך בחיים הכל מתחיל מצעד ראשון- ההכרות. רצוי שנכיר את עצמנו, נבין אילו שאלות מעוררות בנו חוסר נחת, נקשיב למקומות שאנחנו מפחדים מהם.

 

בקבוצות הורים, אחת השאלות הראשונות שאני מבקשת לבחון היא כיצד אנחנו מדברים מיניות עם עצמנו- מהי שפת המיניות שלנו? כיצד היא מדוברת עם בת או בן הזוג שלנו? מהם הרגשות שעוטפים אותה? חלל החדר מתמלא בשתיקה שמסמלת את שלל הקולות שמספרים את סיפור המיניות. מפה הכל מתחיל.

 

כמו בבליינד דייט אחרי השתיקה המביכה של ההתחלה, מתחיל דיבור, סיפור העצמי. זה הצעד הבא- ננסה למצוא דרך שהכי מתאימה לסוג ההורים שאנחנו, על מנת ליצור מרחב שבו אפשר לדבר, שלכל דבר יש שם, לכל תחושה יש מילה, לרגשות יש נוכחות. לטוב ולרע. לדוגמא, גם מבוכה (שמלווה פעמים רבות את הדיאלוג על מיניות) היא רגש לגיטימי שכדאי לתווך אותו לילדים שגדלים איתנו בבית.

 

הגדרת הרגשות כמו הכרה של איברי הגוף, ביניהם איברי המין, הם זכות לגיטימית וחובתנו כהורים לספק זאת. כאשר ילד גדל במציאות שבה לכל איבריו יש שם, מלבד איבר מינו, הוא לומד מתוך חוסר ומשלים בעצמו את החלל. ייתכן שבשלבים שונים בחייו החלל יתמלא במיניות פוגענית והוא לא יצליח לקרוא לכך בשם. ואם זה כך, כיצד אפשר לצפות ממנו שיספר למישהו כאשר אין שם? 

מחקרים מראים שאחת מכל שלוש נשים עברה פגיעה מינית במהלך חייה, ואחד מכל שישה גברים עבר פגיעה מינית בחייו. אלה הנתונים על גברים ונשים שדיווחו על פגיעה מינית במהלך חייהם. אני מניחה שקיימים עוד רבים שלא סיפרו על כך לאיש. לא כל הנשים והגברים מתמודדים עם פגיעה מינית כסוג של טראומה, אבל רבים מהם נושאים עימם את זכר השתיקה הכפויה או האינהרנטית לפגיעה עצמה. על ההשתקה הזו, עלינו כהורים לקחת אחראיות ולא לשחזר אותה עם ילדינו.

 

"עכשיו אני חרד יותר" אמר לי אב במהלך סדנא, אני מסכימה איתו ומצטרפת למשאלת ליבו להיות מסוגלת לעטוף את בני בשריון מגן מפני אלימות כלשהי. אני מודעת לכך שהיכולת שלנו למנוע חשיפה לאלימות מכל סוג הולכת ומצטמצמת ככל שהם גדלים והופכים להיות אנשים עצמאיים. אבל במקביל אני רוצה להאמין שאת תחושות הבושה והבדידות שמתארים נפגעות ונפגעים רבים אפשר להפיג באמצעות יצירת מרחב שמאפשר ביטוי.

 

אין דרך קסם, אבל אפשר להתחיל בביתנו, ביצירת מרחב נוח לדיבור על הכל. עלינו לסמוך על ילדינו שבדרכם ובקצב שלהם יספרו. עלינו לשכלל את יכולת ההקשבה שלנו גם למילים שאינן מדוברות. זו דרך שמתחילה בראש ובראשונה בהתנהגות וביצירת מודל מכבד שמאפשר אוטונומיה על הגוף והנפש. 

קו החירום עבור נשים: 1202 ; קו חירום עבור נשים דתיות: 02-6730725

קו החירום עבור גברים: 1203 ; קו חירום עבור גברים דתיים: 02-5328000

 

בימים אלה מתקיים מבצע התרמה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ברשת סופר-פארם. בכל סניפי הרשת ניתן לרכוש מארזי ברכה בעלות 10 שקל, כל ההכנסות יועברו כתרומה למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית