כבוד הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, שלום.

 

אתמול בערב דיווחו במהדורת החדשות שאתה בדרכך לארה"ב. כן, אני בטוחה כבוד הרמטכ"ל שזה לא לשופינג או לבילוי אישי, אני בטוחה שיש לך עניינים בוערים, אבל גם העיר שלי בוערת. נופלים עליה טילים כבר כמה שנים טובות. לפעמים זה ככה, פתאום, בבוקרו של יום ולפעמים זה ברצף של כמה ימים. אבל הפעם, בסבב הלחימה הזה, נשברתי. אני גם אגיד לך למה: כי הקצינים שלך מפיקוד העורף יושבים עם הפוליטיקאים בטלוויזיה ומספרים לאחיי בתל אביב וצפונה, שהעורף חזק. זה לא באמת ככה כבוד הרמטכ"ל, במציאות זה אחרת.

 

עוד ב-Onlife:

 

כבר שבוע שאני בעוצר בית שלא מרצוני. שמי חגית (42), ואני אם יחידנית מבחירה לשירה (4.5). במציאות, אנחנו מפחדים והם משקרים. רק אנחנו, אלו שחיים כאן, יודעים שהעורף חלש, מותש ועייף. העובדה שאנחנו כרגע ממושמעים ושומעים להנחיות היא לא כי אנחנו חזקים אלא כי אנחנו רק רוצים לחיות. אין לנו חשק למות כרגע. העורף גם חלש ומתוסכל מהזלזול שלכם, מחוסר התגובה שלכם, עד כדי כך שאין לנו כוח למלא את הרחובות במחאות.

 

אני יודעת מה זו הסלמה, ואני יודעת מה זה שכול 

הציבור פשוט חסר אמונה שאתם חפצים לשנות משהו. שינוי מדיני או לפחות צבאי, כזה שיהפוך את עניין הטילים לחלק מההיסטוריה של הדרום. תגובה כלשהי שתחזיר את כושר ההרתעה לצה"ל, כזאת שתשנה את מי שמכתיב את הכללים ושתיקח מהאויבים שלנו את כושר ההרתעה שלהם.

 

עוד אני תוהה כבוד הרמטכ"ל איך יתכן שאתה, שממונה על ביטחוננו, מספר בטלוויזיה בגאווה שהצבא לא השתמש בפרומיל אחד מיכולותיו. למה אדוני אם יש לך אפשרות להציל את נפש הילדים שלנו אתה משתמש רק בפחות מפרומיל מיכולותיך? למה אתה לא דורש זאת עבורנו? ואיך יתכן אדוני, שאתה, שממונה על הצבא שממנו יצאה הקריאה "לא מפקירים פצועים בשטח" מפקיר יותר ממיליון אזרחים נפגעי חרדה?

 

כן, אני בהחלט יודעת שתגובה חריפה קרי מלחמה תגרום לאבידות רבות. אז תן לי לציין שאני מאד לא אדישה לשכול. ביולי 92 נהרג אחי הקטן סמ"ר אלי אישה ז"ל בפעילות מבצעית בברטעה שבאזור ג'נין. אני יודעת מה זה שכול ואני לא אדישה לחיילים ולמפקדים שבהווה. האחיין שלי, שיחיה אמן, סגן ע' הוא קצין הנדסה. אני גם מבינה שהסלמה עלולה לסבך אותנו אזורית ולהרחיב את טווח הטילים למרכז אבל כשזה עלה בעניין אירן הרגעתם אותנו שאין ברירה. אז כנראה שגם כאן אין.

 

בת ארבע וחצי, נפגעת חרדה

כבוד הרמטכ"ל, השבוע כשחזרתי מהעסק שלי, העסק שניסיתי להחיות כי הוא גוסס בגללכם, לא בגללי, אספתי את הבת שלי מהשמרטפית. בדיוק ליד ההרים, נו אלו שקוראים להם שטחים פתוחים, שמשם רועד לי הבית. בתום האזעקה סיננתי בטיפשות וחולשה אימהית ליד הבת שלי "חיים של אמא, איפה אני אמצא לך פה הגנה". הבהלתי אותה בלי כוונה. למזלי הרב בשנייה האחרונה של האזעקה פרצנו בריצה למכולת שכונתית ואישה טובה הכניסה את הבת שלי והצמידה אותה לקיר בשירותים הקטנים שם. בת ארבע וחצי כולה, נשמעה להוראות, כיסתה את הראש עם הידיים ושלושתינו התפללנו שהנפילה לא תהיה עלינו. 

 

במזל רב, הנפילה באמת לא פגעה בנו, אבל מאותו רגע, בכל פעם שנשמעת אזעקה היא מרטיבה. בשעות שאחרי האזעקה היא מסרבת לצאת מהממ"ד בבית למרות שהמרחק לסלון או לחדר שלה הוא פחות משלוש שניות. אפילו את האוכל היא מבקשת שאגיש לה לשם. היא נפגעת חרדה.

 

ההורים שלי, בני שבעים פלוס, רצים בלילות למקלט שבביתם. הם יורדים לפנות בוקר במדרגות ועולים אחר כך חזרה. לפעמים זה כמה פעמים בלילה. שני מבוגרים שמחפשים לעצמם הגנה במדינת ישראל. המדינה שאבי לחם עבורה את כל מלחמות ישראל, המדינה שבה קבר את בנו יחידו, המדינה שבה הוא אמור לראות צבא תוקף ומגן, ורק לא עליו. הלב נקרע לי בכל פעם שאני חושבת על מה שהם עוברים.

 

השבוע הפצרתי באמא שלי שתשמור על השגרה ותצא לפילאטיס שעושה לה טוב לגוף ולנשמה והיא אמרה לי שאלו לא ימים לצאת מהבית. הבנתי שגם היא נפצעה בקרב. היא נפגעת חרדה. ואני, אני כבוד הרמטכ"ל מתעסקת ביום שאחרי. אין לי זמן לחרדות עכשיו, החרדה שלי שונה.

 

אחת לכמה חודשים, העסקים הקטנים גוססים

סיימתי את לימודיי האקדמאיים לפני 17 שנים. מאז יש לי קליניקה, אחת הגדולות בבאר שבע עם מאות לקוחות בשבוע. מתנצלת, אבל באמת מתנצלת שהראיתי לנשים שאפשר אחרת. אפשר לנהל קריירה והצלחה וגם ללדת לבד ולגדל ילדה לתפארת המדינה. בעוונותיי, הרשיתי לעצמי להתחייב לקניות גדולות. לא נעים לי שלקחתי הלוואות ושאני מפרנסת סטודנטים מתוך אידיאולוגיה ברורה שהחיים שלהם ממילא קשים כלכלית, ואז אחרי שנים של עבודה קשה, בגללכם, בגלל שחיסלתם בצדק מחבל אבל אז לא ידעתם לתת לנו מענה, העסק שלי גוסס אחת לכמה חודשים. והשיקום ארוך מאד.

 

לוקח זמן רב עד שאנשים אצלנו חוזרים לשגרה גם אחרי שנגמרה המלחמה. המקום שלי סגור. אני ממשיכה לשבת בו, הדלת פתוחה אבל הוא סגור. אנשים פוחדים לצאת מהבית. אין לי בבנק רזרבות זמינות והאוצר כהרגלו דואג לשכירים ולא לנו, העסקים הקטנים. ב-20 במרץ החשבון שלי עתיד לקרוס. לראשונה בחיי, הצ'קים שלי יחזרו והוראות הקבע שלי לא ישולמו, כי הבנק כמו הבנק יגבה את ההלוואות ששייכות לו ולי לא יישאר כסף לשלם משכורות ולכבד את שאר הצ'קים שניתנו מראש. לא בניתי על סבב הלחימה הנוכחי שלכם. 

 

האוצר לא דואג לנו, וזה אומר שלעסקים הקטנים לא מגיעים פיצויים - לא על הוצאות הבייביסיטר ולא על העובדה שאין לנו משכורת בכלל. ואם מתישהו יחליטו לתת לנו, עבור חלק מאיתנו זה יהיה כבר מאוחר.

 

ואני פצועה, פצועה כלכלית. ושבוע כזה עלול לרסק לי 17 שנות עשייה. פיקוד העורף, זה שאומר לכולם שאני חזקה, החליט שחוזרים ברגיעה של הטפטופים ללימודים. ומזל משמים שבתוך חוסר המנהיגות (וכדי שלא יטענו נגדי אני מחזיקה בכרטיס של חברת ליכוד) יש לי מנהיג משלי. קוראים לו רוביק דנילוביץ שגם השבוע צדק כשהשבית את הגנים ובתי הספר. רוביק יקבל מאיתנו ההורים את מלוא הגיבוי בדרישתו המוצדקת שבאר שבע שלי לא תהפוך לעוטף עזה.

 

אז רק דע לך כבוד הרמטכ"ל, שאנחנו איבדנו אמון בפיקוד העורף ורוביק הוא המפקד היחיד שלנו עכשיו. רציתי לבקש ממך כבוד הרמטכ"ל, גש אל שר האוצר, שר הביטחון וראש הממשלה כי אני לא יכולה, ותאמר להם: הדרום לא בסבב לחימה, הוא במלחמה! העסקים הקטנים זקוקים דחוף לעזרה במיידי, עכשיו. ביום ראשון תגדילו להם מסגרות בבנקים לפני שקטסטרופה נוספת תקרה להם. אחר כך גם תפצו אותם על כל תקופת ההסלמה ואז תדרוש מהם: תנו לצה"ל לנצח!

 

שתהיה לך ולילדיך שבת נפלאה כבוד הרמטכ"ל. בתי ואני נשאר בבית כי אנחנו בשלב ההכלה של הטפטופים שבזנב.

 

נמאס לנו, אומרים די. אנא הכנסו לדף הקבוצה ועשו לייק, ואז חתמו על העצומה .