יש לי הצהרה כבר בפתיחה: אני יכולה לדבר שעתיים בשידור חי, יכולה לדבר 3 שעות, אם גלעד שליט חוזר מהשבי למצפה הילה אני יכולה למרוח שידור גם 12 שעות, אבל 5 דקות? זה נורא קשה, מה אפשר לומר ב-5 דקות? מה ה"אני מאמין" הכי חשוב שלי, שאותו צריך לומר? אולי נגיד יחד "שמע ישראל"? אולי נשאל "איפה הכסף"? טוב, חשבתי על זה הרבה בשבוע החולף, והחלטתי שבחמש דקות, אני רוצה לדבר קצת על עדינות.

 

לפני שאני נכנסת לסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי, השאלה הראשונית היא איך בכלל מנהלים את הדיון, ואנחנו מנהלים דיונים באופן ערסי. וערסי זה לא עניין עדתי – יש ארסים חרדים ויש ארסים ערבים, יש ארסים אשכנזים ויש ארסים ספרדים, יש ארסים שעלו מרוסיה ויש ארסים שעלו מאתיופיה. וכשאומרים לי שהאיום על מדינת ישראל הוא האיום החרדי או האיום הערבי או האיום האיראני, אני מרגישה שהאיום האמיתי עליה הוא האיום הערסי. להיות עדין היום זה חנוני. זה לא קול, להיות מנומס ונחמד וחביב. אף פרסומת לא משדרת לנו להיות עדינים, אף תכנית בטלוויזיה, אף קמפיין. אני לא חושבת שלא צריכות להיות לנו דעות, אני לא אומרת שכולנו צריכים להיות חנה בבלי ושאתה לא אמור להגיד את מה שאתה רוצה, אבל לא להיות בהמה. זה הולך והופך למשהו יותר ויותר נדיר ולא נחשב, ויש לי כמה דוגמאות:

 

שמעתי לא מזמן ברדיו נער שעלה לשידור בתכנית צהריים פופולארית. בזמן שהנער דיבר עם השדרן, כנראה מהחדר שלו, אימא שלו עלתה על הקו והנער אמר לאימא שלו: "מטומטמת תרדי מהקו", ואף אחד לא העיר לו. אולי הוא אפילו זכה בפרס בשעשועון הזה אחר כך.

 

נסעתי הבוקר לבית הספר של בני כי הוא שכח את החולצה הלבנה. המורה החליטה שהם הולכים לקבל ברכה לפסח מרב בבני ברק,  והבן שלי לא זכר לבוא עם חולצה לבנה. אז אני באה לתת לו חולצה לבנה, דופקת בדלת, ופתאום כל כיתה ב' קמה לכבודי. זה לא קרה לי בחיים. מה, זה פשיסטי? לא יודעת, אותי זה אפילו קצת ריגש. זו נשמעה לי תשובה לא רעה לשיח הציבורי הלא מכובד ששמעתי בדרך, ברדיו, בתוכניות הבוקר, דיון ציבורי אגרסיבי מאוד, מתלהם, לא קשוב. אפשר לריב על כל הסוגיות, אפשר להיות שמאלנים, ימנים, רק איך מנהלים את הדיון.

 

בגיל צעיר ברור לכולנו שאנחנו מחנכים ילדים לעדינות. אנחנו צובעים להם את העולם בצבעי פסטל וגלידה, הכל "שילב". באיזה גיל זה נגמר ואנחנו אומרים להם: מעכשיו תהיה גס? בוטה? עזוב אותך עדינות ותמימות ורוך ושלווה. יאללה, האח הגדול מתחיל.

 

אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, אמר פעם שנמאס לו מדיוני השמאל והימין, כי הם כל הזמן מדברים על רוחב הארץ, והוא רוצה לדבר לרגע על העומק של הארץ.

 

העדינות נדרשת כדי לפתור באמת את הסוגיות שקמו פה בקיץ האחרון. הדיון הזה לא יכול להיפתר בדרך שבה הוא מתנהל. החרדים צועקים על החילונים והחילונים צועקים על החרדים. וואו, יופי. תראו כמה השני קיצוני/פרימיטיבי/חשוך/לא ערכי. נפלא. כל אחד משוכנע שהוא צודק באופן בלעדי, שהאמת כולה אצלו, והתקשורת כמובן רק מלבה ומקצינה את המצב. חז"ל אמרו עלינו, על עם ישראל, שיש שלושה דברים שמאפיינים אותנו: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. תראו לי היום מי רוצה לגדול ולהיות ביישן, רחמן וגומל חסדים. מה, הוא פראייר?

 

נדמה לי שאם נהיה ביישנים, רחמים וגומלי חסדים, הרבה מהסוגיות שמטרידות אותנו ייפתרו מאליהן.