דפני ליף
 
 
בחרתי היום לדבר על זה שאני לא האחר בחברה. כאישה וכאדם. מאחר ומדובר בהייד פארק נשים, הרשו לי לדבר על זה.
 
נולדתי אישה, פיתחתי גינונים של אישה עם הזמן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה שאני אישה. כי אני  לא "האחר" והבעיה הגדולה שלנו היא שכל הזמן גורמים לנו לדבר לנו  על "להיות אישה" כאילו זה משהו חיצוני ושונה. וזה לא. זה הדבר הכי טבעי בעולם. 
 
המצב הזה, בו גורמים לנו להתגונן ולהגיב למשהו שנאמר ולהפוך את זה למרכז השיח – זה מצב מכעיס. ויש לנו שליטה על זה ואנחנו יכולות לבחור.
 
הנה למשל, לפני כמה חודשים, בבית שמש, ילדה קטנה היתה קטליזטור משמעותי שגרם לכך שאנשים ונשים יצאו לגונן על מהותה של ילדה קטנה בבית שמש. כל האנשים האלה עשו את הפעולה הכי טבעית בעולם. הם הפעילו את הראש. זה נכון, יש חוקים, אבל לפניהם יש הגיון בריא.
 
ב-14 ביולי הוצאתי אוהל לרחוב על מנת לדבר על הצורך שלנו לחיות כאן בכבוד. כמה חודשים אחר כך אני מגלה שהשיח הופך להיות דיון על מקום הנשים בחברה. וכעסתי. ובצדק. מה פתאום אני צריכה לדבר על עצם הקיום שלי בחברה פתאום? אני יכולה לבחור שלא  לדבר על זה. אני לא אפתח דיון האם אני יכולה ללכת ולשיר ברחוב. 
אני אשיר, ואני אשיר חזק. אני אשיר בקול גדול על מנת שכל אישה שרוצה לשיר – תרגיש שהיא יכולה. 
 
להיות נשים זה לא חיצוני לנו – זה אנחנו.  זה לא מושג של "אחר". אנחנו, הנשים, מהוות יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסיה. ויש לנו המון מה לתת. אגב, אנחנו אלה ששולטות בעצם בכסף, ואנחנו אלה שמחליטות לא לקחת בייביסיטר אלא לקחת אותם איתנו להפגנה, ואנחנו עובדות ותורמות לחברה, ואנחנו חלק משמעותי בה. 
אני לא אישה, אני דפני. וכל אישה שנמצאת מולי היא מי שהיא, לפני שהיא קטגוריה מנותקת שמדברים עליה.
 
אם יש משהו שלמדתי על החברה הישראלי בפרט ועל טבע האדם בקיץ הזה הוא שאנחנו יכולים לקום ולשנות , זה רק עניין של שעישה. לא לדבר על אלא לבוא ולעשות. אנחנו צריכות להפסיק להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו האחר. אנחנו חלק מהחברה באופן שווה, צריכות להבין את זה על עצמנו.
 
אני גאה לעמוד כאן מולכן ומולכם ולהגיד את זה באופן חד – אני חלק מהחברה בישראל, האנושית של העולם הזה, ואני אהיה פרודוקיבית כמה שאוכל, אהיה אוהבת אדם כפי שאוכל, אביא את אכל הכלים שלי כאדם כדי שהחברה טתהיה טובה יורת.
אחרי הכל אני גם אישה. לא תהפכו אותי לאחר שמדבר על המקום שלי. ומאחר שחוקים אפשר לערער עליהם – גבולות אפשר להזיז, זה הכל בראש.
יותר מהכל רוצה לחבק את מישמקביש, גאה להיו חלק מהחברה הזו ואתן חלק מהחברה, וכל אחת יכולה לשנות. אתן לא האחר.
דפני ליף
 
 
בחרתי היום לדבר על זה שאני לא האחר בחברה. כאישה וכאדם. מאחר ומדובר בהייד פארק נשים, הרשו לי לדבר על זה.
 
נולדתי אישה, פיתחתי גינונים של אישה עם הזמן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה שאני אישה. כי אני  לא "האחר" והבעיה הגדולה שלנו היא שכל הזמן גורמים לנו לדבר לנו  על "להיות אישה" כאילו זה משהו חיצוני ושונה. וזה לא. זה הדבר הכי טבעי בעולם. 
 
המצב הזה, בו גורמים לנו להתגונן ולהגיב למשהו שנאמר ולהפוך את זה למרכז השיח – זה מצב מכעיס. ויש לנו שליטה על זה ואנחנו יכולות לבחור.
 
הנה למשל, לפני כמה חודשים, בבית שמש, ילדה קטנה היתה קטליזטור משמעותי שגרם לכך שאנשים ונשים יצאו לגונן על מהותה של ילדה קטנה בבית שמש. כל האנשים האלה עשו את הפעולה הכי טבעית בעולם. הם הפעילו את הראש. זה נכון, יש חוקים, אבל לפניהם יש הגיון בריא.
 
ב-14 ביולי הוצאתי אוהל לרחוב על מנת לדבר על הצורך שלנו לחיות כאן בכבוד. כמה חודשים אחר כך אני מגלה שהשיח הופך להיות דיון על מקום הנשים בחברה. וכעסתי. ובצדק. מה פתאום אני צריכה לדבר על עצם הקיום שלי בחברה פתאום? אני יכולה לבחור שלא  לדבר על זה. אני לא אפתח דיון האם אני יכולה ללכת ולשיר ברחוב. 
אני אשיר, ואני אשיר חזק. אני אשיר בקול גדול על מנת שכל אישה שרוצה לשיר – תרגיש שהיא יכולה. 
 
להיות נשים זה לא חיצוני לנו – זה אנחנו.  זה לא מושג של "אחר". אנחנו, הנשים, מהוות יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסיה. ויש לנו המון מה לתת. אגב, אנחנו אלה ששולטות בעצם בכסף, ואנחנו אלה שמחליטות לא לקחת בייביסיטר אלא לקחת אותם איתנו להפגנה, ואנחנו עובדות ותורמות לחברה, ואנחנו חלק משמעותי בה. 
אני לא אישה, אני דפני. וכל אישה שנמצאת מולי היא מי שהיא, לפני שהיא קטגוריה מנותקת שמדברים עליה.
 
אם יש משהו שלמדתי על החברה הישראלי בפרט ועל טבע האדם בקיץ הזה הוא שאנחנו יכולים לקום ולשנות , זה רק עניין של שעישה. לא לדבר על אלא לבוא ולעשות. אנחנו צריכות להפסיק להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו האחר. אנחנו חלק מהחברה באופן שווה, צריכות להבין את זה על עצמנו.
 
אני גאה לעמוד כאן מולכן ומולכם ולהגיד את זה באופן חד – אני חלק מהחברה בישראל, האנושית של העולם הזה, ואני אהיה פרודוקיבית כמה שאוכל, אהיה אוהבת אדם כפי שאוכל, אביא את אכל הכלים שלי כאדם כדי שהחברה טתהיה טובה יורת.
אחרי הכל אני גם אישה. לא תהפכו אותי לאחר שמדבר על המקום שלי. ומאחר שחוקים אפשר לערער עליהם – גבולות אפשר להזיז, זה הכל בראש.
יותר מהכל רוצה לחבק את מישמקביש, גאה להיו חלק מהחברה הזו ואתן חלק מהחברה, וכל אחת יכולה לשנות. אתן לא האחר.
דפני ליף
 
 
בחרתי היום לדבר על זה שאני לא האחר בחברה. כאישה וכאדם. מאחר ומדובר בהייד פארק נשים, הרשו לי לדבר על זה.
 
נולדתי אישה, פיתחתי גינונים של אישה עם הזמן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה שאני אישה. כי אני  לא "האחר" והבעיה הגדולה שלנו היא שכל הזמן גורמים לנו לדבר לנו  על "להיות אישה" כאילו זה משהו חיצוני ושונה. וזה לא. זה הדבר הכי טבעי בעולם. 
 
המצב הזה, בו גורמים לנו להתגונן ולהגיב למשהו שנאמר ולהפוך את זה למרכז השיח – זה מצב מכעיס. ויש לנו שליטה על זה ואנחנו יכולות לבחור.
 
הנה למשל, לפני כמה חודשים, בבית שמש, ילדה קטנה היתה קטליזטור משמעותי שגרם לכך שאנשים ונשים יצאו לגונן על מהותה של ילדה קטנה בבית שמש. כל האנשים האלה עשו את הפעולה הכי טבעית בעולם. הם הפעילו את הראש. זה נכון, יש חוקים, אבל לפניהם יש הגיון בריא.
 
ב-14 ביולי הוצאתי אוהל לרחוב על מנת לדבר על הצורך שלנו לחיות כאן בכבוד. כמה חודשים אחר כך אני מגלה שהשיח הופך להיות דיון על מקום הנשים בחברה. וכעסתי. ובצדק. מה פתאום אני צריכה לדבר על עצם הקיום שלי בחברה פתאום? אני יכולה לבחור שלא  לדבר על זה. אני לא אפתח דיון האם אני יכולה ללכת ולשיר ברחוב. 
אני אשיר, ואני אשיר חזק. אני אשיר בקול גדול על מנת שכל אישה שרוצה לשיר – תרגיש שהיא יכולה. 
 
להיות נשים זה לא חיצוני לנו – זה אנחנו.  זה לא מושג של "אחר". אנחנו, הנשים, מהוות יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסיה. ויש לנו המון מה לתת. אגב, אנחנו אלה ששולטות בעצם בכסף, ואנחנו אלה שמחליטות לא לקחת בייביסיטר אלא לקחת אותם איתנו להפגנה, ואנחנו עובדות ותורמות לחברה, ואנחנו חלק משמעותי בה. 
אני לא אישה, אני דפני. וכל אישה שנמצאת מולי היא מי שהיא, לפני שהיא קטגוריה מנותקת שמדברים עליה.
 
אם יש משהו שלמדתי על החברה הישראלי בפרט ועל טבע האדם בקיץ הזה הוא שאנחנו יכולים לקום ולשנות , זה רק עניין של שעישה. לא לדבר על אלא לבוא ולעשות. אנחנו צריכות להפסיק להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו האחר. אנחנו חלק מהחברה באופן שווה, צריכות להבין את זה על עצמנו.
 
אני גאה לעמוד כאן מולכן ומולכם ולהגיד את זה באופן חד – אני חלק מהחברה בישראל, האנושית של העולם הזה, ואני אהיה פרודוקיבית כמה שאוכל, אהיה אוהבת אדם כפי שאוכל, אביא את אכל הכלים שלי כאדם כדי שהחברה טתהיה טובה יורת.
אחרי הכל אני גם אישה. לא תהפכו אותי לאחר שמדבר על המקום שלי. ומאחר שחוקים אפשר לערער עליהם – גבולות אפשר להזיז, זה הכל בראש.
יותר מהכל רוצה לחבק את מישמקביש, גאה להיו חלק מהחברה הזו ואתן חלק מהחברה, וכל אחת יכולה לשנות. אתן לא האחר.
דפני ליף
 
 
בחרתי היום לדבר על זה שאני לא האחר בחברה. כאישה וכאדם. מאחר ומדובר בהייד פארק נשים, הרשו לי לדבר על זה.
 
נולדתי אישה, פיתחתי גינונים של אישה עם הזמן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה שאני אישה. כי אני  לא "האחר" והבעיה הגדולה שלנו היא שכל הזמן גורמים לנו לדבר לנו  על "להיות אישה" כאילו זה משהו חיצוני ושונה. וזה לא. זה הדבר הכי טבעי בעולם. 
 
המצב הזה, בו גורמים לנו להתגונן ולהגיב למשהו שנאמר ולהפוך את זה למרכז השיח – זה מצב מכעיס. ויש לנו שליטה על זה ואנחנו יכולות לבחור.
 
הנה למשל, לפני כמה חודשים, בבית שמש, ילדה קטנה היתה קטליזטור משמעותי שגרם לכך שאנשים ונשים יצאו לגונן על מהותה של ילדה קטנה בבית שמש. כל האנשים האלה עשו את הפעולה הכי טבעית בעולם. הם הפעילו את הראש. זה נכון, יש חוקים, אבל לפניהם יש הגיון בריא.
 
ב-14 ביולי הוצאתי אוהל לרחוב על מנת לדבר על הצורך שלנו לחיות כאן בכבוד. כמה חודשים אחר כך אני מגלה שהשיח הופך להיות דיון על מקום הנשים בחברה. וכעסתי. ובצדק. מה פתאום אני צריכה לדבר על עצם הקיום שלי בחברה פתאום? אני יכולה לבחור שלא  לדבר על זה. אני לא אפתח דיון האם אני יכולה ללכת ולשיר ברחוב. 
אני אשיר, ואני אשיר חזק. אני אשיר בקול גדול על מנת שכל אישה שרוצה לשיר – תרגיש שהיא יכולה. 
 
להיות נשים זה לא חיצוני לנו – זה אנחנו.  זה לא מושג של "אחר". אנחנו, הנשים, מהוות יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסיה. ויש לנו המון מה לתת. אגב, אנחנו אלה ששולטות בעצם בכסף, ואנחנו אלה שמחליטות לא לקחת בייביסיטר אלא לקחת אותם איתנו להפגנה, ואנחנו עובדות ותורמות לחברה, ואנחנו חלק משמעותי בה. 
אני לא אישה, אני דפני. וכל אישה שנמצאת מולי היא מי שהיא, לפני שהיא קטגוריה מנותקת שמדברים עליה.
 
אם יש משהו שלמדתי על החברה הישראלי בפרט ועל טבע האדם בקיץ הזה הוא שאנחנו יכולים לקום ולשנות , זה רק עניין של שעישה. לא לדבר על אלא לבוא ולעשות. אנחנו צריכות להפסיק להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו האחר. אנחנו חלק מהחברה באופן שווה, צריכות להבין את זה על עצמנו.
 
אני גאה לעמוד כאן מולכן ומולכם ולהגיד את זה באופן חד – אני חלק מהחברה בישראל, האנושית של העולם הזה, ואני אהיה פרודוקיבית כמה שאוכל, אהיה אוהבת אדם כפי שאוכל, אביא את אכל הכלים שלי כאדם כדי שהחברה טתהיה טובה יורת.

חם מרחבי הרשת

חם מרחבי הרשת