לפני כמה שנים הצטרפתי לתנועה למען נחמדות. עשיתי זאת כי אני סבורה שנחמדות היא ערך חשוב, שיש בכוחו להפוך את החיים נעימים יותר; חיוך חמים, אמירת שלום רכה, חיבוק אוהד או טפיחה ידידותית על השכם הופכים את העולם למקום שקל יותר לחיות בו. 

 

עוד ב-Onlife:

 

מכל האמור לעיל, ניתן לחשוב שדבריה של סיון רהב מאיר בזכות הנחמדות במסגרת הייד פארק נשים בנמל תל אביב מביעים תפיסה שאני יכולה לחתום עליה בלב שלם, תוך הכרת תודה לדוברת על אמירת דברים כהווייתם. אלא שהדברים שנשאה רהב מאיר הובילו אותי בדרך הפוכה. הם הזכירו לי את מה שאני רוצה לפעמים לשכוח: שהנחמדות מהווה לעיתים כלי לשמירת המצב הקיים, ומשמשת לסימון והפרדה בין "אנשי שלומנו" לכל השאר.

 

מיהו הנחמד ומיהו הערס?

רהב מאיר דיברה על נחמדות באופן רהוט, אינטליגנטי ואמרה דברי טעם, אולם בה בעת היה קשה מאוד לאטום את האוזניים למשמעויות הפוליטיות-חברתיות לשימוש החוזר שעשתה במילה "ערסים" כדי לציין את מי שאינם נחמדים, אלו "שמקלקלים" לדבריה את מרחב הדיון והשיח בישראל. מן הסתם סיון רהב מאיר חיה במרחב השיח הישראלי, ומודעת מתוך כך שלבחירה במילה "ערס" (שמשמעה סרסור ורועה זונות בשפה הערבית), נקשרו, בדומה למושג "פרחה", סטריאוטיפים בעלי צביון אתני מובהק.

 

הבנה זאת הובילה אותה לנסות לפרק את המטען העדתי שנושאת המילה, בטענה שערס יכול להיות אשכנזי, רוסי וכדומה. אולם הצהרה כגון זאת אינה יכולה לבטל את המטען התרבותי, תלוי שרשרת ההקשרים והקונוטציות שהוטען למושג במשך שנים. הנאום בזכות הנחמדות יצר דיכוטומיה: בצד אחד ערסים, ובצד השני "חולצת חג לבנה", "צבעי פסטל וגלידה" וילדי כיתה ב' בדרכם לברכת רב בבני ברק, דבר שהעלה את השאלה האם הדרך ליצור חברה נעימה ונחמדה יותר היא באמצעות יצירת הבחנה בין מיהו הנחמד ומיהו הערס?

 

יצא לי לדבר מעט אחרי סיון רהב מאיר בהייד פארק ולפני שעליתי לבמה תהיתי אם להתייחס לדבריה, שאיתרתי בהם סוג של עלבון ואולי גם תחושת דחיה לקבוצות אוכלוסיה שכוללות את הנשים הערביות שכיבדו את האירוע. כשחשבתי על זה אחר כך תהיתי אם ההתלבטות הזאת קשורה לחשש להקלע לעמדת ה"לא נחמדה" וה"לא מפרגנת". אומנם ההייד פארק באותו יום היווה זירה מבורכת להשמעת הקול הנשי במרחב הציבורי, אבל עדיין "זעם פמיניסטי" אינו מראה מלבב.

 

נשים נחמדות לא ישנו את העולם

בסופו של דבר, דבריה של רהב מאיר גרמו לי להתחיל מסע של התבוננות למשמעויות של "נחמדות" עבורי. הם הזכירו לי שנחמדות היא פריבילגיה שאינה עומדת לרשות כל אחד ואחת באופן שווה. השבעים, המרוצים, הממוקמים במקום הנכון של המפה יכולים להתייחס לזולתם בנחמדות ביתר קלות. הרעבים, המודרים שנחשפו לאי צדק שמקורו במיתוג וסטריאוטיפים אותה מבטאת המילה בה השתמשה רהב מאיר, יכולים לגלות קושי עם הנחמדות. כשהאמון הבסיסי שהעולם הוא מקום טוב, וצודק, שהאחר הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, שישפטו אותנו רק על מי שאנחנו, כשהאמון הזה נפרם -- הנחמדות הופכת לפרקטיקה קשה לביצוע.

 

המערכת החברתית אינה מסבירה פנים לכל אחת ואחד באופן שווה. המדוכאים ירכינו ראש וישאו בעול. אחרים, ילחמו ויתבעו את עלבונם. מה שחשוב לזכור הוא שבדרך הם יכולים להפוך את החברה למקום מעט יותר מתוקן. לוחמי צדק חברתיים כמו "הפנתרים השחורים" שתווית ה"לא נחמדים" הודבקה להם לפני כארבעים שנה היו אלו שבזכותם חוקקו חוקים חברתיים חשובים. פמיניסטיות, שזנחו את מורשת הנחמדות, הן אלו שהצליחו לפעול לתיקון חברתי נרחב. נשים (שהן רק) נחמדות לא ישנו את העולם.

 

יש מקרים, לא תמיד, שהנחמדות היא אמירת כן לשיטה וחוסר הנחמדות היא הדרך לפעול למען עולם צודק יותר. כדי להפוך את החברה נחמדה יותר, הדבר האחרון שצריך לעשות הוא לדבר בשבח הנחמדות – במקום זאת יש לחוקק חוקים חברתיים, להבטיח את ההכנסה, להפוך את המדינה למקום המטפח את אזרחיה. הנחמדות, אני מבטיחה, תבוא באופן טבעי, לצד הידיעה שאנו חלק ממערכת חברתית שרואה אותנו, דואגת לרווחתנו ומסייעת לנו ברגעינו הקשים.

 

עד שזה יקרה, בקשתי לכם היא שאם תפגשו במקרה בפמיניסטית נזעמת, רגע לפני שאתם מדביקים לה את תווית הלא נחמדה, עשו מאמץ להקשיב למה שיש לה להגיד. גם בזעם מסתתר לעיתים מסר חברתי ציבורי חשוב.