ונתחיל במדרש אגדה קטן ומפתיע, שאני בטוחה שרוב הסיכויים שלא נתקלתם בו מעולם

 

בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים או "הנשים המפתות שעל הנילוס"

בערבו של יום, פייגי פרמה את צמותיה, סרקה שערה אפוף-האבק, ובחנה את השתקפותה במראת נחושת קטנה.  פנים לאות הציצו בחזרה, הבעתם קהה.  בעזרת אצבעה משכה מעט כחל סביב עיניה, הסירה מעליה את כותנתה והמתינה לחצקל'ה בעלה.

 

לאחר שעה ארוכה הופיע חצקל בפתח הדירה החשוכה.  פייגי התנערה למשמע צעדיו, הדליקה עששית חמר קטנה והתמתחה לאורה הרך.  חצקל פנה מיד ליצועו, אך אשתו חשה לעצור בעדו.  היא נטלה את ידו ואחזה אותה קרוב לעורה החמים, נשקה את פניו וצווארו.  "אני מותש", ניסה למלמל, אך היא בשלה: מלטפת, מנשקת, מגפפת, מושכת אותו למיטתה, משכיבה אותו על גבו ומתיישבת על איזור חלציו.  חצקל התעורר, יום העבודה הארוך נשכח ממנו באחת, והיא קישתה את גווה ולאטה את שמו.

 

במשך הדקות הבאות אנו נסב מבטנו בנימוס לעבר החלון הקטן, ללבנה המציצה בעדו, המשקיפה על דלתת הנילוס.  נאזין לקולות הלילה ולנשיפותיהם של בני הזוג.  ואז נשוב לחצקל'ה המעולף ולפייגי הכורעת בפינת החדר ליד כד החרס, סדוקה ורועדת מתשישות, קורסת על משכבה בידיעה שהשלימה את משימתה.

 

לאורך גדות הנהר, ובמאהלים למרגלות הפירמידות, נשים חסודות אזרו את שארית כוחן, פיתו את בעליהן המותשים מעבודת הפרך, והרו להם. וכך, בעזרת קסמן, הערימו הנשים על מזימת פרעה לחסל טכנית את בני יעקב.

 

לסיפור הזה יש המשך ומוסר השכל כלול. לאחר כשנה, הזוג החביב, בנם הטרי ושאר בני ישראל יצאו ברעש גדול ממצרים, ומשה רבנו הובילם במדבר בואכה ארץ כנען. כאשר החליט הנביא להקים משכן לאלוהים, התנדב העם מיד איש כפי יכולתו וימסרו כסף, זהב, אבני חן, בדים וכדים.  נגשה פייגי למנהיגה?, ובקשה לתרום את אותה מראת נחושת בה השתמשה להתייפות ולפתות את בעלה.

 

כשראה משה את המראות שהגישו פייגי וחברותיה, הבין את שימושן ומשמועתם הארוטית, וקרא בזעף לבחוריו:  "טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין?" (מדרש תנחומא)

 

קרא האל למשה: "משה! על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהם ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין" (מדרש תנחומא).  מאותן מראות שצפו בפני הנשים - מראות שהעמידו דור שלם – יצרו כיור נחושת ענק למשכן. 

 

 

כשפיתוי הוא הדרך לגאולה

את הסיפור הזה לא שמעתי בתור חרדית, כמובן.  התיאור הנ"ל, שבמקור הוא אף יותר עסיסי, צונזר יחד עם רעיונות ונרטיבים דומים, ונגנז כבלתי-ראוי לאוזניי העדינות.  תעוזה ותושייה נשית נדחקו הרחק מתכנית הלימודים ומהתודעה, אלא אם כן שימש הסיפור להמחשת רעיון שאינו טומן בחובו מושגים של נשיות או העצמה אישית. 

 

כשגיליתי את המדרש הזה תהיתי מדוע צונזרה המעשייה, בהנחה ונשים קיימות בעיקר על מנת להביא ילדים לעולם? כנראה והתשובה צפונה בסיכום הסיפור: "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני).  אותן נשים פתייניות כונו 'צדיקות', ולא רק זאת, הן הוגדרו כגואלות בזכות השימוש בנשיותן, אותו מושג מעורפל ונוראי, כוח מאגי סוחף ומרתיע, טפו!

 

משה נהג כראוי לאדם אדוק, וציווה לחבוט בנשים אחר כבוד על חוצפתן.  מאז ועד היום, אין חדש תחת השמש.  אך אז אלוהים החביב התעורר בזעקה רמה, מזועזע מהסילוף. תמהני היכן אותו אל נדהם, והאם הוא עומד בכיכר השבת וקורא בקול ניחר: זאת איננה כוונתי, האישה היא פאר יצירתי! אל נא באפכם, היא עוד תגאל אתכם מצרותיכם!

 

האם החרדי חרד מהגאולה הגלומה באישה? החרדים מצביעים על העולם החילוני כמלא פריצו?ת וזולו?ת, אך בתור אחת שביקרה בשני העולמות אוכל לומר שאישית, אני מעדיפה להעצים את עצמי כראות עיני מאשר למחוק את עצמי בטענה שזוהי מטרת חיי.

 

אמנם יספרו לכם בסמינרי 'ערכים' על ערכה הרב של האישה, אך מאידך ידרשו שתכסינה את שיער ראשן ושלא תפצחנה קול בשירה, עקב כי ערווה הם. אותה סתירה עקרונית מצביעה על סדר יום כואב, על גאולה שאינה יכולה להתממש, על דיכוי כה מוטמע וחיוני למערכת שרק אל מופתע יוכל לפתור, אולי.

 

חג חירות שמח.

 

לבלוג של רות בנדיקט: בציציות ראשי

 

 

עוד ב- Onlife: