הגוף שלי קרס באליפות העולם האחרונה.

היה לי הרבה מזל ואנחנו גם תלויים במזג האויר. אני מאוד טובה ברוח חזקה, כי זה פחות פעילות אירובית של סיבולת לב ריאה ויותר שרירים. לא התאמנתי הרבה זמן, והיכולת האירובית שלי ירדה, אבל השרירים זוכרים והגוף זוכר. ההכנה המנטלית שעשיתי היתה הגורם לניצחון.

 

בתחרות האחרונה הגעתי למצב שהגוף שלי ממש קרס. היה יום אחד קשה במיוחד, ממש גמרתי את הגוף שלי, ולמזלי, הרוחות בים היו מאוד סוערות למחרת אז דחו לנו את התחרות ביום וזה נתן לגוף שלי את הזמן שהוא היה צריך להתאושש. זו גם הסיבה שאני עושה כל-כך הרבה כושר, כי צריך להחזיק מעמד שבוע שלם.

 

התחלנו בהכנות לאולימפיאדה השבוע.

זה כיף גדול עבורי, כי כבר התחלתי להשתגע מהחופש. היה לי שבוע חופש וזה היה יותר מדי. שלא לדבר על זה שאחרי כל האוכל בליל הסדר ועל האש שעשינו ביום שאחרי, צריך להתאמן שנה.

 

אני מאוד מאמינה בעצמי וחושבת שעם הכנה פיזית נכונה אני יכולה להגיע למקומות גבוהים בעולם ומצד שני, אני גם עובדת על עמצי מנטלית – אני לא מפחדת מכישלון. אדם שמפחד מכישלון נכנס למגננה, ואני פשוט מנסה לתעל את ה"לחץ התקשורתי", למקום של שמחה, וכיף שאנשים מאמינים בי. לקח לי הרבה זמן להגיע למצב הזה והיום אני יודעת שכישלון הוא אפשרי וצריך לקחת אותו בחשבון ולא לפחד ממנו.

 

לי קורזיץ זוכה במדליית זהב באליפות העולם

 

הניצחון שלי באליפות העולם בגיל 19 היה קשה לעיכול.

היה לי כשרון אבל הייתי צריכה להיות עקבית ולשמור על המקום שלי בצמרת לאורך זמן, ולא הצלחתי לעשות את זה בגלל כל מה שיש מסביב – הלחץ, הפחד לאכזב, זה מה ששונה בניצחון שלי כילדה, והמקום בו אני נמצאת היום.

 

זו גם הסיבה שאני מצליחה לשמור על המקום שלי כיום. אני מוכנה נפשית, אני מוכנה להיכשל, השאלה היא איך נכשלים –היום אני מוכנה לתנודות קטנות במקום שלי, ליפול לרגע ולעבוד על עצמי ולהחזיר את עצמי למקום הראשון. בתור ילדה פחדתי לאכזב את כולם. היום אני יודעת לקחת את התמיכה הסביבתית למקום טוב.

 

פרשתי בשנת 2006 מפעילות אולימפית בעקבות מאבק ביני ובין האיגוד.

הם רצו שאני אתאמן בצורה מסוימת, עם מאמן כחלק מנבחרת, ואני לא יכולתי להסכים לזה. ספורטאי זה אדם שמרגיש את הגוף שלו הכי טוב. ידעתי מה אני צריכה לעשות והתעצבנתי על מה שהם רוצים כי מבחינתי זה היה ללכת אחורה. רבתי עם האיגוד, למרות שידעתי שהם צודקים, הם לא יכלו לאפשר לי את הפירצה הזו כי אם כן, זה היה תקדים וכולם היו רוצים גם. נגררתי במשך תקופה מסוימת, לא נהניתי ממה שעשיתי וככה גם נראו האימונים שלי. לכן לא נשארתי.

 

נכשלתי בצדק במבחנים לאולימפיאדת בייג'ינג.

מבחינת הראש והגוף הייתי כל יום בים, אבל ברגע שהלב לא נהנה, הראש לא קולט כלום, הוא לא לומד את הסביבה, את התנודות של הים.

 

נכשלתי במבחנים לאולימפיאדה והחלטתי לעזוב את הספורט האולימפי ולעשות ספורט אקסטרים – גלישת גלים, רוח, בלאגנים. התחריתי ב- PWSA שזה איגוד הגולשים העולמי, ובחוגים מסוימים אפילו נחשב יותר מהענף האולימפי. התחלתי להסתובב בעולם, גלשתי בגלים גבוהים, וכבר בשנה הראשונה הגעתי להישגים, ניצחתי בתחרויות, וקיבלתי הצעות מספונסרים בארה"ב.

 

הצלעות יצאו לי החוצה מהגב.

נסעתי לצילומים בהוואי, ושם הגלים הם כמו בניין בגובה 4 קומות שנשבר עלייך. במהלך הצילומים מישהו נכנס בי בגב במהירות והתרסקתי בכל הכוח לתוך צוק. שברתי רגל והיו צריכים להרים אותי לגבעה, ניסיתי ללכת להתקלח וצילמו לי את הגב מאחור. כשהראו לי את הצילום, ראיתי שהצלעות יצאו לי מהגב החוצה. לקחו אותי לבית החולים ושם התחילה תקופה חדשה בחיים שלי.

 

אמרו לי שאני הולכת להיות נכה לכל החיים.

זה התחיל בטיפול נמרץ, הייתי בהנשמה, אמרו לי שאני הולכת להיות בכסא גלגלים ושאני אתרגל למחשבה שאהיה נכה כל החיים. אמרו כל מיני דברים שלא קשורים אלי ולמהות שלי. מה שקרה הוא שהצלעות התחתונות התנתקו לי מעמוד השדרה, והן כרגע צפות בגוף ועמוד השדרה שלי מוחזק על ידי שריר. הרופאים רצו לעשות לי ניתוח כשגילו את המצב ואני אמרתי שלא והחלטתי להתמודד עם הפציעה לבד, וזה מה שקרה.

 

מדובר בהרבה עבודה פיזית שאני עושה על הגוף שלי וביום אני אפסיק לעשות ספורט, יתחיל לכאוב לי. המזל הוא שאני לעולם לא אפסיק לעשות ספורט, זה לא חייב להיות גלישה או משהו אקסטרים, זה אפילו ריצה או אופניים. יום שאני לא עושה בו ספורט אני מרגישה מלוכלכת.

 

8 חודשים הלכתי עם סד מיוחד שקיבע אותי מהצוואר ועד האגן.

אחרי שנתיים שלא יכולתי לזוז, עשיתי קאמבק. התחלתי להשתקם לאט ולקח לי שנה וחצי לחזור לים. לא פחדתי לחזור, כי זה לא היה לגלישת אקסטרים, זו היתה חזרה למקום מוכר ולא מפחיד. באימונים בישראל הגלים לא גבוהים נורא. דווקא עכשיו, בתחרות האחרונה, היתה רוח חזקה מאוד ויש קטעים שזה מפחיד, אבל רוב הזמן הים לא ככה.

עברתי תקרית נוספת כשגולשת אמריקאית נכנסה בי. האמת, זו היתה טעות שלי, אבל היא הפילה לי מפרש. הייתי מתחת לשני המפרשים, כלאחד מהם 8 מטר, ובאיזשהו שלב נגמר לי האוויר.

 

אני ממש זוכרת את זה, וזה בדיוק כמו בסרטים כשרואים מישהו תקוע מתחת לשכבת קרח, ולא יכול לנשום. המפרשים שקופים אז הגעתי כמעט עד למעלה, ואני רואה את העולם, ולא מצליחה לנשום.  ראיתי חיים מבחוץ ואז הכל נעשה שחור. חילצו אותי, הנשימו אותי, עכשיו הכל בסדר.

 

לי קורזיץ גולשת

 

ספורט זה לא דבר בריא כשעושים אותו בכמויות שלנו.

גולשת מצוינת זה דבר ראשון גנים ומבחינה גופנית אני יותר גדולה וחזקה מנשים אחרות בתחום שלי. אני מטר ושמונים. ובתור ילדה תמיד עמדתי בעומס, וזה חלק חשוב מהמקצוע, "לעמוד בעומס". ככל שמתבגרים, אנחנו גם מתאמנים יותר ופוגעים בגוף יותר. הרבה אנשים פרשו מהמקצוע בגלל פציעות, ידיד טוב שלי, שהיה סגן אלוף אירופה לנוער, נפצע בגב ופרש. ספורט זה לא דבר בריא כשאתה עושה אותו בכמויות שלנו, והרבה נשרו כשהגוף שלהם לא עמד בעומס. אני נשארתי.

 

החלק השני זה הים. אני קוראת את הים. זה עניין של ניסיון ורגש. מאוד עזר שאבא שלי הוא איש של ים, ובגיל שנתים כשזורקים אותך למים ואתה לומד מתי להרים את הראש כדי לנשום ומתי להיזהר מהזרמים התת קרקעיים, אתה צובר ניסיון. זה ענף שמושתת על ניסיון, וכשאנשים יודעים מה הם עושים, הם מתקדמים.

 

גלישה היא פשוט עניין של סולמות וחבלים.

בסופו של יום, כל מה שאנחנו עושים כגולשים, זה סולמות וחבלים. אנחנו צריכים להרגיש את הכיוון של הרוח כל הזמן, ובכל רגע נתון הכיוון יכול להשתנות. כל הזמן דברים משתנים, דינמיקה מאוד מהירה. אם עושים החלטה לא טובה, אפשר ברגע אחד להפוך מראשון בתחרות לאחרון.

 

יש הרבה עניין של מזל, אבל היא לא הגורם המכריע, בגלל זה בדיוק התחרות היא לא יום אחד, אלא 7 ימים עם 10-15 שיוטים. יכול להיות לך מזל פעם אחת, פעמיים, אבל לא כל הסדרה. כמו כן, בגלל שהים הוא דבר כ"כ לא יציב, לכל גולש יש אפשרות "לזרוק" את התוצאות של הגלישה הכי פחות טובה שלו.

 

אני גולשת מגיל 7 וזוכרת את עצמי בגיל שנתיים בים.

אבא שלי דייג ומציל וכל האחים היינו בים מגיל מאוד צעיר, אני ממש זוכרת את עצמי בגיל שנתיים בים. כילדים היינו הולכים לאזור שקראנו לו "גן שעשועים" עם סלעים ושם היינו משחקים.

 

במושב היינו קבוצה של ילדים בני 6, שקמה בחמש בבוקר, עשינו בצק, בדרך אספנו חלזונות, שברנו אותם לתוך הבצק והיינו הולכים לדוג. כל שכבת גיל במכמורת עוברת את זה, זה המושב. כולם נכנסים לים ובשלב מסוים, רק הטובים ממשיכים להתחרות.

 

בתור ילדה עשיתי את כל סוגי הספורט האפשריים, הייתי מאוד טובה בג'ודו, ואפילו זכיתי באליפות ישראל לנוער בתור ילדה. עזבתי את הענף כי בשלב מסוים האימונים התחילו להיות אינטנסיביים מאוד, וזה הפריע לזמן הגלישה שלי, ונמאס לי מהמזרון והחלטתי להתמקד רק בים.

 

הים מחייך אלי.

הים ממלא חלקים גדולים מהאישיות שלי – מצד אחד, אני היפראקטיבית מאוד ויש לי הפרעות קשב וריכוז ברמה חמורה, ובעבר הייתי הולכת לים לפני הלימודים, מוציאה המון אנרגיות, ממש מתפרקת שם, ואז מגיעה לבית הספר, ויכולה לשבת בשקט בשיעורים בזכות זה.

 

מצד שני, יש בים שקט ושלווה, הוא מחייך. הוא מלא בדינמיקה, הוא יכול להיות סוער ברגע ורגוע ברגע שלאחר מכן. אני אוהבת את הדינמיות המשתנה שלו. כל יום הוא מעניין מחדש. אני משתעממת בקלות והים כל הזמן משתנה.

 

לא הסתדרתי עם מסגרות מעולם.

בתי ספר ואני זה סיפור ארוך. התחלתי בויתקין, עברתי לחטיבת הביניים של רופין, למעברות ואז חורש ואז עברתי לתיכון אקסטרני שגם אותו עזבתי ועשיתי את הבגרויות לבד. לא הסתדרתי עם מסגרות מעולם. גם כשהייתי בנבחרת והיינו חבורה גדולה עם מאמן אחד. זה לא אותו דבר כמו היום, לא הצלחתי להתרכז. קשה לי כשיש סביבי הרבה אנשים, זה חלק מהפרעות הקשב וריכוז. בגלל זה כ"כ טוב לי בים, זה רק אני והוא.

 

כבר מילדות, הייתי צריכה להילחם עם כולם לגבי לימודים ובתיכון, בתור ילדה תחרותית היה לי קשה לא להיות טובה במשהו, ונלחמתי על המקום שבו אני כן טובה, שזה הים והספורט. דברים שפיתחו אותי.

 

המזל שלי הוא שגיליתי את זה בגיל צעיר, וכבר מילדות ידעתי מה טוב בשבילי וניסיתי להילחם עם כולם כדי שיבינו שאני יודעת מה אני רוצה ומה טוב בשבילי. הצלחתי בגלל שהייתי צריכה להוכיח לכולם שאני יכולה, הייתי חייבת להצליח.

 

אמא שלי מסכנה, אני משגעת אותה.

מאז ומעולם הייתי ילדה לא שגרתית והיא קיבלה טלפונים שמיידעים אותה על פציעות מכל מיני מקומות. פציעות זה עוד חלק קטן מהעולם שלי יום אחד תפסתי קריזה ונסעתי להודו. ביום. לא אמרתי לאף אחד, פשוט נסעתי. כשהייתי בת 21 וכל החברים שלי השתחררו מהצבא, ולי אף פעם לא היה את הטיול של אחרי ומסיבות וכאלה, ופשוט החלטתי לנסוע להודו. נסעתי לשם, לא לעשן סמים כמובן, פשוט למחנה כושר. הלכתי לכל המקומות שהסטלנים נמצאים והייתי עושה טרקים מטורפים, עולה הרים שלמים ברגל. יוצאת להליכות או ריצות במקומות שכולם היו הפוכים לגמרי ולא מבינים בכל מי אני ומה קרה לי.

 

אין ספק שלאמא שלי לא היה קל. מגיל 7 אני בים וכל הזמן קורה משהו. הייתי ילדה עם יותר מדי אנרגיות. לפחות 3 פעמים חזרתי הביתה עם אף שבור. זה ספורט אקסטרים, אין מה לעשות.

 

אני לא חושבת שמישהו מחוץ לעולם הזה יוכל להבין.

זה מאוד קשה לעיכול ואני מבינה שמי שלא נמצא בים לא יבין את זה. אי אפשר להסביר לאנשים אחרים מה עובר עלינו. המזל הוא שאני גרה במושב והחברים שלי מכירים אותי כל החיים, ויש סביבי בועה של אנשים טובים.

אני מאוד אוהבת אנשים, ואני אוהבת לחיות. אני אוהבת לעשות ספורט ואני אוהבת לנוח ולישון.

 

לי קורזיץ בפעולה

 

אני רוצה בנזוג שיבין אותי.

הוא לא חייב להיות גולש, אבל הוא חייב להבין מי אני ומה אני. זוגיות היא דבר שיש בו גם ככה עליות ומורדות ואני צריכה בעיקר את הזמן לעבוד על זוגיות.

אני רוצה להמשיך לגלוש וליהנות ממה שאני עושה, אני רוצה להקים משפחה כיפית שהילדים גם גולשים, אני רוצה לפתח את עצמי – נרשמתי ללימודים שבנה הבאה ואני מתכננת ללמוד פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק. אני רוצה לגדול בכיוונים שאני מאמינה בהם, ויכולה להצליח בהם.

 

בזכות נמרוד משיח חזרתי לעצמי.

התחלנו לגלוש בערך באותו זמן, ומגיל 14 אנחנו מסתובבים ביחד.לשנינו היו עליות ומורדות, אבל הוא נמצא כבר שלוש שנים בשלישיית המדליות באליפות העולם, והוא זה שגרם לי לחזור. קינאתי בו והחלטתי שאני גם רוצה, שאין מצב שאני מוותרת על זה. הוא המודל שלי לחיקוי מבחינה ספורטיבית.

 

הקפתי את עצמי באנשים מדהימים שמאוד עוזרים לי. המנהלת שלי, איילת גרוס והמאמן בן פינקלשטיין - היא מסדרת את כל הבלאגן, ומורידה ממני עומס מיותר שקשה לי במיוחד בגלל הפרעות הקשב והריכוז הקשות שלי. היא עוזרת לי בהכל, אפילו בדברים הקטנים כמו ללבוש את החולצה הנכונה של הספונסר לתחרות, ובן עוזר לי עם הרישומים ומוודא שאני לא מפספסת שום דבר. זה נשמע נורא קטן ושטחי, אבל אלה דברים שהטרידו אותי לפני כן ועכשיו הראש שלי נקי לחלוטין ואני יכולה להתרכז רק בעיקר, שזה התחרות.

 

הייתי יושבת לקפה עם איימי וינהאוס.

אני מרגישה שאני יודעת איזה לחצים ומשברים היא עברה בחיים, והיא אחד האנשים הכי כשרוניים שיצא לי לשמוע. היא פשוט לקחה את הכישרון שלה למקום לא טוב ונפלה. הייתי רוצה לשבת איתה ולשאול אותה למה, לראות מה הביא אותה למקום הזה, אולי אפילו לנסות לעזור לה לצאת מהמשבר. היא באמת נראית לי כמו אדם מוכשר שנפל עם הכישרון הגדול שלו למקום מאוד לא טוב.

 

אני רואה בינינו קווי דמיון, גם אני כספורטאית הורסת את הגוף שלי שהוא בעצם גם הכישרון שלי. כספורטאי אתה נלחם בגוף שלך, אתה מקבל מכונה משומנת היטב ושוחק אותה.