פעם, כלומר לא כל כך מזמן, אבל בתקופה שכעת נראית לי רחוקה שנות אור, הערצתי את עירית לינור. היא הייתה מודל לחיקוי בכל הנוגע לכתיבה ולצורה בה אישה תופסת את עצמה. הערצתי אותה לגמרי על חדות המחשבה, על שיצרה גיבורות ספרים שהיו שונות לגמרי מכל מה שהכרתי עד אז- חזקות, חצופות, מתוחכמות, מנווטות את העלילה באופן פעיל.

 

עוד ב- Onlife:

 

משהו מאוד לא טוב קרה לעירית לינור מאז. פעם היא הייתה סופרת פמיניסטית מגניבה, היום היא על תקן הדוד-המביך-עם-פליטות-הפה-הלא-קשורות-בארוחות-המשפחתיות, שמנסה לצאת מגניב אבל יוצא פתטי. כל כך הרבה זמן היא חיה את תדמיתה של "התל אביבית הדעתנית והמשוחררת", עד שדומה שהיא התאהבה באותו דימוי מרדני ותוסס, בפרסונה שיצרה לעצמה כשכתבה את הטורים שלה (כך לפי עדותה), וכעת איבדה את עצמה לגמרי בתוכה.

 

הזונה, המפונקים והכאפות

בזמן האחרון, עירית לינור מגיעה לכותרות בגלל התבטאויות פרובוקטיביות כדבר שבשגרה. כמה דוגמאות מהעת האחרונה: כינתה בשידור סטודנטית שניהלה רומן עם מרצה "זונה", קראה לפעילי מחאת האוהלים "מפונקים שרוצים לגור בתל אביב באלף שקל לחודש ובלי שותפים" והאמירה האחרונה ואולי המקוממת מכולן, שלשמה התכנסנו כאן בעצם, על רקע תקיפת פעיל שמאל שקיבל קת של רובה ישר לפנים: "אז פעילים אכלו קצת כאפות, לא נורא".

 

אין לי איך להבין אדם שאומר משפט כזה, על תקיפה ברורה ומצולמת של אדם שלא נקט כל פעולה אלימה, מצטערת. אפילו אם נסיים להריץ פה את כל הדיונים המתבקשים על עד כמה באמת כל פעילי השלום שמגיעים לכאן הם תמים וישרים וכמה לחץ מופעל על אדם בתפקיד סמח"ט שעסוק תמידית בפיזור הפגנות כאלו עד אובדן שליטה, אפילו אז- מה באמת נשאר מאחורי האמירה הזו? אישה שטופת שנאה שכולה אלימות מודחקת. בדיוק המודל, אגב, בגללו יש נשים שעדיין יש נשים שמעדיפות לא להזדהות כפמיניסטיות, כיוון שכך בדיוק נתפסת בעיניהן מהות הפמיניזם: לוחמנות ריקה וצעקנית שאין בה דבר.

 

לירות לכל הכיוונים כדי לייצר פרובוקציות

בנקודה הזאת אני חייבת להדגיש שדעותיה הפוליטיות של עירית לינור הן לא הנושא כאן. לא אכפת לי אם עירית לינור לא השמאלנית הטובה שאומרת את "הדברים הנכונים" בזמן שכולם מהנהנים בסיפוק. אדרבא, במקום בו שולטת ללא עוררין "התשקורת השמאלנית" (או כך ממשיכים לטעון באוזניי בעקשנות), היה טוב לשמוע דעה נוספת שאינה מתיישרת עם הקו הצפוי.

 

מאישה אמיצה ובעלת דעה לנודניקית טרחנית. עירית לינור (צילום: יח"צ)

 

הבעיה עם לינור שעל אף האינטליגנציה הרבה, השנינות והתחכום שמאפיינים את כתיבתה, כל מה שיש לה להציע כרגע הוא ג'ורה פעילה במיוחד, אותה היא פותחת בלי לחשוב יותר מדי על כל נושא שסביבו רק מתחיל להתגבש קונצנזוס. נראה שאין לה כלל רצון בדיון אמיתי וכל מה שמעניין אותה הוא לצאת חוצץ בכוח ולירות לכל הכיוונים כדי לייצר פרובוקציות, לומר את ההפך רק לשם אמירת ההפך ותו לא, אולי מתוך תקווה שההיסטוריה המקומית תזכור אותה כאישה שלא סתמה את הפה אלא עמדה על זכותה להשמיע באומץ את דעותיה הלא פופולאריות.

 

אבל מתי אישה הופכת מאישה אמיצה ובעלת דעה עצמאית לנודניקית טרחנית? כנראה שזה נמדד בכמות ובחוסר האיכות הבולט של אוסף האמירות השטחיות שהיא מפזרת, שנזרקות למרכז השיח הציבורי רק כדי לעצבן, כלאחר יד, בזלזול מופגן ומתריס של "זה מה שאני חושבת ותזדיינו כולכם". וזה כבר מזמן לא מגניב אותי, אני מצטערת. אפילו לא מכעיס. בעיקר מעייף. נראה לי שאני והיא ניפרד כידידות. ואם לא, לא נורא.