הנשים במעושרות 2 יהיו גדולות מהחיים.

בימים אלה אני עובדת על העונה השנייה של מעושרות, אנחנו בשלב הליהוק ואני יודעת שאני צריכה לעשות הכל כדי להפתיע ולסקרן - העונה השנייה לא תהיה אותו הדבר כמו העונה הראשונה. כשאני יוצאת ללהק עבור מעושרות אני מחפשת דיוות, כאלה שמסתכלות על החיים מלמעלה למטה, כאלה שגורמות לחלומות שלהן להתגשם, כאלה שלא מתנצלות על הקיום שלהן – נשים שברגע שהן נכנסות לחדר כל העיניים נופלות עליהן.

 

אני עדיין לא יודעת איך העונה השנייה בדיוק תראה אבל מה שאני כן יכולה להגיד זה שהגיבורות מהעונה הראשונה בהחלט יהיו חלק גם מהעונה הזו, הן לא יהיו בפרונט אבל בהחלט יבואו לבקר.

 

עוד ב-onlife:

 

היום ילדים רוצים להיות עשירים כשיגדלו.

נכון שהייתה מחאה חברתית בקיץ ונכון שהרוחות השתנו אבל בסופו של דבר יש יחסי גומלין בין הצלחה טלוויזיונית לבין הכמיהות הנסתרות והבלתי נסתרות שלנו כצופים. כל אחד שחי בעולם המערבי חשוף לשליטה המוחלטת של כסף, אמצעי התקשורת מייצרים ומשדרים כסף, זה מה שמלמדים אותנו בבית ספר. פעם רצינו להיות אומנים גדולים או סופרים חשובים, היום ילדים רוצים להיות עשירים. מעושרות פשוט עונה על החלום הזה, לצופים ניתנת הצצה למי שעשה את זה. הגיבורות שלי, שאותן אני אוהבת אהבת נפש, הן לאו דווקא נשים שאת רוצה לחקות, הן פשוט משדרות את הכמיהה שיש בכל אחד ואחת מאתנו.

 

"דיוות, שלא מתנצלות על הקיום שלהן ויודעות בדיוק מה הן רוצות" - הנשים של מעושרות

צילום: אלכס ליפקין

 

שאלו אותי "איך את מעיזה לאהוב אותן?"

מאוד התענגתי על העשייה של מעושרות. למדתי המון דברים על מותגים ועל עיצוב. התעקשתי שתהיה שם לפחות קרייריסטית אחת, בסוף היו שתיים, אחת שנישאה לגבר עשיר ואחת שלא. אבל כל אחת מהנשים האלו חשוב לה להשאיר טביעת אצבע וחותם בעולם. כל אחת מהנשים במעושרות היא חלק ממני - לאה שנירר היא בת לאמא ניצולת שואה שמתמודדת עם חרדות קשות, לניקול יש אמביציה ענקית ואני זוכרת את עצמי בגיל שלה. 

 

לקחתי מכל אחת מהדמויות את התכונות שאני יכולה להתחבר אליהם באופן אישי ומשם יצאתי. העניין הוא שברגע שהבינו שאני ממש אוהבת את הגיבורות שלי זה גרם לאנטגוניזם של המבקרים. כשהן הוצגו בתור קריקטורות כולם מחאו כפיים אבל ברגע שהפכתי אותן לאנושיות כולם שאלו – "איך את מעזה לאהוב אותן"? לשמחתי הצופים לא קנו את זה והם הצליחו להתענג גם על הטקסט וגם להבין את הסב-טקסט, הביקורתי לעיתים.

 

העולם יהיה מקום טוב יותר אם לא יהיה בו ריאליטי.

יש המון דברים בחיים שלנו שאנחנו מתייחסים אליהם כאילו היו תורה מסיני וכאילו אי אפשר לחיות בלעדיו. ככל שהתופעה הזו מתגברת האנשים הופכים לפחות עדינים. אנחנו כצרכני תקשורת כבר לא מתרגשים כל כך מהר והיוצרים זוכרים שהצופה בבית מחזיק בנשק האולטימטיבי – השלט. ברגע שעוברות מספר שניות חסרות עניין הוא מיד מעביר לערוץ אחר. ריאליטי זה תוצאה, זה סימפטום, זה שכלול של דרמה ודוקומנטרי ביחד, פשוט זיקקו אותם – היוצרים יודעים שעכשיו הקהל רוצה לבכות ושנייה אחר כך לצחוק. אני עושה דוקו-ריאליטי כי אני רוצה להיות רלוונטית. בארץ לא רק שהכל עובד על רייטינג אלא גם אין כסף ושוק לדוקומנטרי - איפה אפשר לראות היום אנשים שמתקדשים ורוצים לראות ערוץ 8? בסופו של דבר, אנחנו מדינה קטנה ואני רוצה לעשות הכי טוב, אני רוצה להיות במרכז העשייה ולא למצוא את עצמי נידחת.

 

הסרט הראשון שעשיתי היה פשוט גרוע.

התעשייה הזאת כל כך קשה, אתה פשוט צריך שהזיכרון הראשון שלך יהיה זיכרון מוצלח כדי להאמין שאתה יכול כל פעם מחדש. הסרט הראשון שלי, "תמונת מצב", היה סרט גרוע. מאוד הופתעתי כשהוא קיבל פרס ושהוא שודר בערוץ 1. מצד שני העובדה שהסרט זכה למחיאות כפיים נתנה לי את הכוח להמשיך. 

 

כשאני הלכתי ללמוד קולנוע זה היה מעין חלום כזה שאני אעשה סרטים ואנשים יתקבצו לראות אותם ויהיה נפלא ויהיה אחר. אז לא הייתה טלוויזיה ואם היית אומרת לי שיום אחד אני אעשה טלוויזיה זה היה סוג של עלבון. כל מה שרציתי זה לעשות סרטים שיגרמו לאנשים להבין יותר את העולם הפנימי שלהם.

 

אורנה בן דור, 2010

 

הסרט הבא שלי יהיה על נערות דתיות שנחטפו למטרות זנות.

מדובר בסיפור אמיתי מאמצע המאה ה-19, זה פרק בהיסטוריה היהודית שמנסים להצניע, יש ממש קשר של שתיקה לגבי זה. מי שבעצם סחר בנערות האלה היו גברים יהודיים – מדובר במאפיה יהודית, בארגון הפשע המאורגן הראשון בעולם שהחליט לעשות כסף על גבן של נערות בנות 13-17, שנחטפו ממזרח אירופה לדרום אמריקה למטרות זנות.

 

כבר 20 שנה שאני מסתובבת עם הסיפור הזה, בהתחלה חשבתי לעשות על זה סרט דוקומנטרי אבל הבנתי שהוא יצליח יותר בתור סרט עלילתי, אני מקווה שעוד שנתיים נתחיל בצילומים. הבעיה שלי היא שאין לי דד ליין, זה סוג של חלום שתלוי רק בי וזאת הבעיה. אני יצור נכלא שברגע שמזמינים ממנו עבודה אני ישר מתגייסת אבל ברגע שזה רק אני - לוקח לי הרבה יותר זמן.

 

לא בטוח שאחשוף את מחלת הסרטן שעברתי לעיני המצלמות

בשנים הקרובות אני די "booked", יש לי את מעושרות, את הסרט שאני כותבת עם הבן שלי ועוד פרויקט שעליו אני לא יכולה לגלות יותר מדי פרטים. יכול להיות שיום אחד אני אעשה סרט על סרטן השד שעברתי, אבל בינתיים זה מאחורי ואני שמחה שכך. אני לא יודעת אם מתחשק לי כל כך לחזור לשם, זה היה מאוד לא נעים. "נחיה ונראה" כמו אמא שלי אומרת.

 

"לא יודעת אם מתחשק לי לחזור לשם" - אורנה בן דור (צילום: יח"צ)

 

כניסה של אנשי התקשורת לפוליטיקה זה מעולה בעיניי.

לדעתי אסור להפקיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים ואנשים כמו שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ ויאיר לפיד זה מבורך. אני חושבת שאף פוליטיקאי לא נולד ואמר "אני רוצה להיות פוליטיקאי כשאני אהיה גדול" ולכן אנשים שמגיעים לשם אחרי שנים של צבירת ניסיון כשהם מנוסחים בדעתם ויודעים מה חשוב להם זה מבורך.  

 

הייתי יושבת לקפה עם ברק אובאמה.

הוא חתיך מדהים בעיני ואני חושבת שלא משנה אם הוא הצליח או נכשל, העובדה שהוא הגיע ראשון ויחידי לעמדה של האיש הכי חזק בעולם מדהימה לדעתי. נראה לי מאוד מעניין לשבת ולשמוע ממנו על החוויה הזאת של לגעת בחלום שלך. אני לא מכירה מישהו שעשה דרך כמו זו של אובאמה, ממשה בהר סיני ועד בכלל. כשאני מסתכלת עליו ועל הקדנציה שלו אני חושבת שאולי עדיף לא להגיע למקום שהוא משאת החלומות שלך מאשר להגיע ולהבין שאי אפשר, שאתה לא מצליח להגשים את הדברים הכי כמוסים שלך.

 

אני חושבת שגם בן גוריון שהגשים את משאת נפשו, בסוף חזר עם הזנב בין הרגליים ופרש לשדה בוקר כדי לראות את כל מה שחלם עליו מתפרק. אני חושבת שזה גם מה שיקרה לאובאמה ואני משוכנעת שמאותו נאום שהוא נשא ביום היבחרו לנשיא לא נישאר כלום חוץ מהרעיון שיש היום נשיא שחור. מעניין אותי לשמוע על הגיבור שחזר מובס משדה הקרב.