נשען על הפז'ו העלובה שלנו, באמצע תלפיות, יום חמישי ואלפי ירושלמים נוהרים עם השקיות הורודות של רמי לוי. ורק אבא שלי, שם, בוכה. הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הגענו, אמא שלי ואני, לאן שהוא רצה. למרות שלא הבנו למה. הוא השתנק בטלפון ומלמל כמה מילים. הוא אף פעם לא משתנק, או מלמל. אצלנו הקפידו על עברית יפה. אז הגענו, לתלפיות, בזמן הכי עמוס בשבוע, כדי לראות את אבא שלי בוכה.

 

הקריינית של החדשות אמרה שאיש ביטחון בכיר נרצח בכביש המנהרות. ואבא שלי, הזיל עוד כמה דמעות ואמר לנו שיהודה הלך. וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה באמת. יהודה הוא סא"ל יהודה אדרי. הוא נרצח ב-14 ביוני 2001, בכביש המנהרות הצפוני בירושלים. אדרי, בכיר ביחידה להפעלת סוכנים, נרצח על ידי סוכן פלסטיני-ישראלי שירה בו מטווח אפס.

 

את יהודה אדרי פגשתי לראשונה בתחילת שנות התשעים. לילדי אנשי הקבע אין הרבה מה לצפות אליו במהלך השנה מלבד הכיופית והנופש השנתי באולגה. כל שנה מתקבצת יחידת המודיעין של אבא שלי לשלושה ימים של ארוחות מסביב לשעון, בריכת גלים (האטרקציה המרכזית) ואספקה בלתי פוסקת של קרטיבים, בתנאי שהכרת את האנשים הנכונים. ויהודה אדרי הכיר. הם תמיד היו מגיעים באיחור ניכר, יהודה, אנט וששת הילדים, והצליחו למגנט אליהם חצי כפר בלי להתאמץ בכלל. בזמן ארוחת ערב אנשים היו נאבקים להתיישב ליד המשפחה הזו כדי להחליף כמה מילים עם יהודה או להתלוצץ עם אנט. 

 

אדרי תמיד השוויץ שההישג הכי גדול שלו בחיים הם הילדים שלו. וזה מגיע מקצין מצטיין שהחליט ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה בגיל 42. הם היו שישה – מיטל, איתן, עדי, רוני, עמית ויובל. עדי ורוני היו הנסיכות של הכפר. אמזונות ארוכות רגליים ומטופחות תלתלים שנראו כמו אלילות לילדונת שמנמנה עם שיער חלק. מצד שני, את המחמאה הראשונה שלי קיבלתי מאבא שלהן שאמר לאבא שלי שהילדות שלו הולכות ומתייפות מיום ליום. 

 

אדרי, כפי שהגדיר אותו פעם אבי, היה "אדם שכולו לב". הוא היה נדיב בחיוכים ובמעשים, מסמר המסיבה מבלי להתכוון ואחד האנשים ההגונים שיצא לי להכיר. "חבר של אמת", אבא שלי נהג לומר. את הקריירה הצבאית שלו התחיל מהמקום הנמוך ביותר שאפשר: כנהג בוס יוצא העיר נתיבות, נטול תעודת בגרות. לאחר שחתם קבע והתחתן עם אנט, חברת נעורים, הוא פנה להשלים את חוק לימודיו. רק עשור לאחר גיוסו פנה לקורס קצינים וסיים בהצטיינות. ב-1997 הועלה לדרגת סגן אלוף.

 

אצלנו בבית לא מדברים על מה שאבא עושה בצבא, אבל על יהודה תמיד דיברו בהערכה ובהערצה. איש נהדר, אבא אוהב שדיבר ערבית כאילו גדל ברמאללה, חוקר מצטיין ואיש שטח מעולה שהכשיר דורות רבים של קצינים שנמצאים היום בעמדות מפתח. בהלוויתו ספד לו מפקד היחידה דאד וציין כי "בזכות פעולותיו בשטח יומם וליל, ניצלו חיי אדם רבים".

 

צילום: רויטרס

 

להלוויה לא הלכתי. לא יכולתי לראות את אבא שלי נשבר שוב ובוכה מול קבר פתוח. לא יכולתי לראות את עדי ורוני היפות מתכסות בדמעות מכערות. 

 

אני בת מזל, במשפחתי אין חללי צה"ל והמוות לא מבקר לעיתים קרובות. היו לנו נציגויות מכובדות בכל מלחמות ישראל – ממלחמת העצמאות ועד לבנון השנייה. יהודה אדרי לא היה קרוב משפחה שלי, אבל כל זכרונות ילדותי שזורים בתמונות שלו, והוא היה אבא של איתן, מיטל, רוני, עדי, עמית ויובל. והוא היה חבר של אבא שלי. והאדם היחיד בעולם שגם באמצע הלילה מסוגל להשיג קרטיב לימון בכפר הנופש באולגה.