אף פעם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לרעיון של להביא ילדים לעולם או על הרעיון של הריון, בעיקר כי זה היה נראה לי כמו משהו מובן מאליו. אפילו מהנה. אבל אז אחותי התחתנה, והחליטה ביחד עם בן זוגה לנסות להביא ילד. פתאום התבהר לי שזה לא כל כך מובן מאליו, היכולת להיכנס להריון ולהביא ילד משלך. ואז נחשפתי לראשונה לכל הנושא של פונדקאות.

 

עוד ב Onlife:

 

כששמעתי על זה, ידעתי שזה יקרה לי, שאני אעשה את זה גם. ידעתי בתוך תוכי שאהיה פונדקאית. ידעתי איך זה יקרה, וידעתי איך אני ארגיש. יש לי שלושה ילדים משלי. את ההריונות והלידות עברתי בקלות ולא היה בי פחד. יותר מהכל רציתי להיות מסוגלת להעניק את המתנה הזאת לאחותי, אבל החוק לא מאפשר זאת. 

 

הסיבה לא הייתה כספית. לפחות לא בהתחלה. אמנם הטריגר הסופי היה המצב הכלכלי שהייתי נתונה בו, אבל כסף זו לא סיבה מספקת בשביל לעשות צעד כזה. צריך לרצות את זה, באמת ובתמים. ואני רציתי.

 

כך הכרתי את האישה שאני עומדת להעניק לה ילד

התיישבתי לספר לבני הבכור על הכוונה שלי להיות פונדקאית, וניסיתי להסביר לו במילים שילד בן 8 יכול להבין. סיפרתי לו על אישה, שהבטן שלה "מקולקלת" והיא לא יכולה ללדת והיא נורא רוצה שיהיה לה תינוק משלה ואימא יכולה לעזור לה. הוא הסתכל עליי בעיניים המלאכיות שלו, ואמר לי: "אימא, את חייבת לעזור לה".

 

התחלתי להסתובב באינטרנט באתרים ופורומים של פונדקאות, ראיתי מודעה אחת שהתחברתי אליה, ויצרתי קשר עם האישה. כבר מהשיחה הראשונה היתה בינינו כימיה. נפגשתי איתה ועם בן זוגה, שלא היה כל כך בעד אבל תמך בבחירתה של רעייתו. כך הכרתי את הזוג שלי, את האנשים שאני עומדת להעניק להם ילד.

 

מכאן הכל התחיל להתגלגל.

 

הגוף שלי, כמו חייל צייתן, נענה

בשלב הראשון, היה עלי לעבור אבחון אצל פסיכולוג ובדיקות רפואיות הנדרשות על פי החוק. אחרי שחציתי את המשוכות האלה, הגעתי יחד עם הזוג שלי לוועדה שמאשרת את הפונדקאות. שלושתנו הגענו נרגשים, חתמנו על החוזה ויצאנו לחגוג.

 

התחלתי טיפולים שכללו טיפול תרופתי ובדיקות אולטרסאונד פעם בשבוע, כדי לבדוק את מצב הרחם. בכל בדיקה שאלתי את הטכנאית האם הרחם שלי מוכן בשביל לבצע החזרת עוברים. כל כך רציתי שזה יקרה כבר. הבדיקות האחרונות נראו מצוין וקבעו לנו תור, כשלזוג שלי כבר היו עוברים מוקפאים ומוכנים.

 

את ההחזרה עשינו בבית החולים הדסה בירושלים. אני זוכרת היטב את היום הזה. איך לא? זה היה ביום ההולדת של בני הבכור. הזהירו אותנו שלא לפתח ציפיות, אמרו לנו כי אחוזי ההצלחה נמוכים, אבל אני ידעתי שלא אכלל בסטטיסטיקה הזו. ידעתי שהיום הוא יום טוב, יום של מזל. אמרתי לכולם שיהיה בסדר ועדיין, אפילו אני הופתעתי מכמה שבאמת היה בסדר.

 

הרופא הסתכל לי בעיניים, אמר "אני רוצה הריון, שמעת?" וביצע החזרה של שלושה עוברים מוקפאים היישר אל תוך הרחם שלי. והגוף שלי, כמו חייל שמציית לפקודה, נענה.

 

זה לא הילד שלי, עלי לשמור עליו מכל משמר

כשעברתי את הבדיקות והתברר שאני אכן בהיריון, ההתרגשות היתה עצומה. אבל ידעתי שעכשיו אני צריכה להרגע, עלי לשמור על עצמי ועל האוצר היקר שנמצא בתוכי. .אחרי ההריונות הקלים והלידות המהירות של ילדיי, לא לקחתי בכלל בחשבון בעיות אפשריות, אבל מצאתי את עצמי מטופלת באנטיביוטיקה על בסיס יומיומי, במעקב במרפאה למחלות זיהומיות, במרפאה להיריון בסיכון ובסופו של דבר – בשמירת היריון. אבל הרגשתי טוב, ושמחתי שלפחות אהיה עם ילדיי ואקבל אותם בכל צהריים, כשיחזרו מבית הספר. 

 

התכנון היה לידה בניתוח קיסרי בשבוע 38, ותאריך הניתוח נקבע. אלא שלטבע תכניות משלו. בשבוע  36, ביום חמישי בצהריים, הרגשתי רטיבות. על אף שעברתי כבר שלוש לידות, זה הלחיץ אותי. זה לא הילד שלי, עלי לשמור עליו מכל משמר.

 

שלושים שעות בחדר לידה

חשבתי לתומי שאם המים ירדו, זה בטח יסתיים מהר. דווקא הפעם טעיתי, ומצאתי את עצמי שוכבת על המיטה בחדר הלידה, בבידוד, במשך 30 שעות ארוכות, כואבות ומתישות. אף אחד לא הורשה להיכנס לחדר הלידה מלבד האימא. הצוות כבר התחלף ואצלי עדיין כלום. שום דבר לא זז, אין פתיחה. אני חושבת שאחרי שקיבלתי אפידורל אפילו נרדמתי קצת.

 

הצוות שוב התחלף ועדיין אין פתיחה. הקטנצ'יק לא רוצה לצאת, כנראה שהיה לו ממש נעים בפנים. השעות חולפות, אני כבר מותשת, ושוב התחלף הצוות. סיבוב צוות שלישי, והנה חוזרת המיילדת הראשונה שהיתה שם, בעצמה לא מאמינה שעוד לא ילדתי. היא הסתכלה אלי והבטיחה לי שאיתה אני יולדת.

 

היא עמדה במילתה, רק שזה לקח עוד כמה שעות. הייתי כבר מותשת לגמרי, בכיתי, התחננתי שיקחו אותי לחדר ניתוח. רציתי שזה יגמר, רציתי להפסיק לסבול.

 

"אימא, את גדולה מהחיים ואני פשוט גאה בך"

לבסוף, אחרי שעות ארוכות, אחרי אין ספור רופאים שנכנסו, הסתכלו ובדקו, נכנסה לחדר רופאה צעירה ומקסימה. היא לחצה לי על הבטן, ואחרי שכמעט יצאה נשמתי – הוא החליק החוצה. חיפשתי בעיניים את האימא, רציתי לראות את פניה. היה לה רגע של חרדה, עד שהתינוק התחיל לבכות. וכולנו איתו. היא ניגשה אלי, חיבקה אותי והודתה לי, בכוונה אמתית.

 

שכבתי שם על המיטה, פצועה ומדממת, אבל כל כך מאושרת. מאושרת שעשיתי את זה ומאושרת שזה נגמר בשלום. לאחר 3 ימי אישפוז שבהם לא ראיתי את ילדיי, שהגעגועים אליהם הציפו אותי, חזרתי הביתה.

 

כשהגעתי הביתה לא היה אף אחד. נכנסתי להתקלח, הייתי זקוקה לזה נואשות. כשסיימתי, שכבתי בסלון והבן הגדול שלי נכנס הביתה. הוא רץ אליי, חיבק אותי ולחש לי באוזן: "אימא, את גדולה מהחיים ואני פשוט גאה בך".

 

התינוק המתוק שילדתי נראה כבר כמו גבר קטן

לברית של התינוק הלכתי עם ילדיי. זה היה מיוחד ומרגש מאוד. היום (כשנה וחודשיים אחרי הלידה) אני נמצאת בקשר עם המשפחה של התינוק שילדתי. הם מתקשרים בחגים, בימי ההולדת ואפילו הזמינו אותנו למימונה. שם ראינו את א', התינוק המתוק שילדתי וכבר נראה כמו גבר קטן.

 

כשא' חגג יום הולדת שנה, שלח לי אביו ברכה: "נועה שלום! היום לפני שנה קיבלנו ממך את המתנה המדהימה והיקרה לנו מכל. קשה לי לתאר את מלוא הערכתנו לצעד הכל כך גדול שעשית עבורנו. א' מילא את ביתנו באור חדש!!! את פשוט אישה מדהימה! תודה!"