הדמות שגברים הכי אוהבים בסקס והעיר הגדולה היא שרלוט.

שרלוט היא הפנטזיה הגברית, למרות שגברים מבוגרים אוהבים דווקא את סמנת'ה. שרלוט כביכול לא מתאימה לשם. היא מייצגת מישהי שגדלה על החלום של בית עם גינה, היא דמיינה את החיים המושלמים עם הגבר המושלם והדירה היפה. אבל אני חושבת שזה היה נחמד להתחיל עם דמות שהיתה לה ראיה מאד רומנטית ואופטימית על מה שאמור לקרות, ואז לראות אותה הופכת למתוסכלת, ולומדת להתמודד עם מציאות חדשה, עם הבנה חדשה לגבי הדברים שהיא באמת זקוקה להם, ומה החיים יכולים להיות. כל הדברים שהיא לא דמיינה עבור עצמה.

 

כשהייתי רווקה הרגשתי שאני כל אחת מהנשים של סקס והעיר הגדולה, תלוי באיזה שלב של הקשר אני נמצאת. תמיד התחלתי מערכת יחסים בתור שרלוט, רומנטית ומנסה. אחר כך הייתי הופכת למירנדה, מרגישה שאני בשליטה ונבהלת ממה שאני מרגישה. ואז, כמו קארי הייתי יושבת וכותבת על זה, ומסיימת כמו סמנת'ה – מי בכלל צריכה גברים?

 

עוד ב Onlife:

 

 

לא הייתי מגיעה לסקס והעיר הגדולה אם בעלי הראשון לא היה גיי.

התחתנתי בגיל 25 עם גבר שבסופו של דבר הבין שהוא גיי ויצא מהארון. אני לא מתחרטת על זה, כי הייתי רווקה הרבה מאד זמן, וזה מה שהפך לבסיס של הרבה מהכתיבה שלי. לא הייתי מגיעה לכתוב בסקס והעיר הגדולה אם הוא לא היה גיי.

 

כשהתחלתי לכתוב בצוות של סקס והעיר הגדולה הייתי בת 34 ובלי זוגיות. במקום להרגיש פגומה ולהתייסר, במקום שהזמן הזה יהיה היסטריה של חיפוש חתן, הסדרה הפכה אותו לחגיגה. הזמן הזה יכול להיות הזמן שלך לגלות את עצמך באמת, הוא יכול להיות התקופה הכי יפה בחיים שלך.

 

 

כשכתבתי על בעיות הפוריות של שרלוט לא ידעתי שאעבור את זה בעצמי.

לבעלי הנוכחי נישאתי כשהיינו בשנות הארבעים לחיינו, כך שהקושי להיכנס להריון לא היה אמור להיות הפתעה גדולה, אבל כנראה שהייתי קצת בהכחשה. אימוץ תמיד היה אופציה, אבל היינו צריכים לעבור את השלבים של לנסות דרכים אחרות, וזה היה מסע ארוך. מצד אחד, רצינו את הזמן שלנו כזוג, ומצד שני היינו צריכים לנסות להיכנס להריון מיד. אבל זה לקח כל כך הרבה זמן, כך שבסופו של דבר קיבלנו הכל. עשינו הרבה פעמים את ה"טיול זוגי האחרון" כי חשבנו שעוד רגע נהיה הורים.

 

לפני קצת יותר משנה אימצנו תינוקת, באימוץ פתוח, בתוך המדינה. כך שאנחנו מכירים ואוהבים את האימא הביולוגית, והיינו שם ללידה. אני בת מזל, אני אוהבת אותה ולא יכולה לדמיין אף תינוקת אחרת בשבילי. כשכתבתי בסקס והעיר הגדולה על בעיות הפוריות של שרלוט, לא ידעתי שאמצא את עצמי באותו מצב. כשראיתי את זה אחר כך הבנתי שהיינו די מדויקות בתיאור התחושות. בכל מקרה, שמרתי לעצמי את בובת הפיל של בריידי, הבן של מירנדה וסטיב, כי ידעתי שיום אחד יהיו לי ילדים. היום הבובה הזאת אצל התינוקת שלי.

 

 

לפני סקס והעיר הגדולה היה לנשים קשה יותר לדבר על מין.

סקס והעיר הגדולה היתה תכנית כבלים שהיו עליה מעט מאד מגבלות, כי לא היו לנו מפרסמים, וכי HBO  היתה מאד מתקדמת. כך שהיה מותר לנו ממש לדבר על סקס, ולהראות סקס, בצורה מצחיקה ופתוחה. זה היה קומי, אבל יכולנו לדבר על דברים שאף אחד לא דיבר עליהם. זה שיקף את מה שנשים חשבו אבל לא אמרו. אני חושבת שאלה היו דברים שאולי חלק מהנשים דיברו עם החברות שלהן עליהם בחיים האמתיים, אבל בהרבה מובנים התכנית אפשרה לשיחות האלה להתקיים. והיום יש תחושה שבכל תכנית, אפילו בתכניות רשת, יש דיאלוג חופשי יותר בכל מה שקשור לזה. זה פתח שיטפון של דיבור על מיניות נשית.

 

ראיתי את זה עם חברות שלי, שדיברו בצורה הרבה יותר כנה מקודם. עד אז אולי היו כמה חברות שיכולתי לדבר איתן, אבל זה היה קצת מלחיץ לדבר איתן על החלקים המעניינים יותר, אלה שאת באמת זקוקה לדבר עליהם, לשאול האם זה קורה גם להן. אפילו על דברים לא מורכבים רגשית, כמו ויברטורים. והתכנית פתחה דיון כזה בטלוויזיה, אבל גם בין חברות. או אולי פשוט הגיע מאחורינו דור חדש שדיבר על זה יותר.

 

כל הדברים שנשים חשבו, אבל לא אמרו. נשות סקס והעיר הגדולה 

 

 

היום לנשים מותר להיות מעל גיל שלושים ועדיין סקסיות.

יש היום הרבה תכניות שסובבות סביב נשים בוגרות. אני מקווה מאד ורוצה להאמין שחלק קטן מזה הוא בזכות סקס והעיר הגדולה. כי פעם היית חייבת ללהק שחקניות מאד צעירות לתכנית טלוויזיה. אלא אם כן הדמות נשואה, ואז מותר להיות בת שלושים, אבל כמעט אף פעם לא בשנות ה-40 לחייה. אני חושבת שבהרבה מובנים סקס והעיר הגדולה הפכה את זה למשהו שהוא בסדר: מותר לנשים להיות רווקות בנות שלושים וארבעים, להיות סקסיות וגם להיות מרכז הסיפור, ולא רק האימא או הרעייה.

 

בנוסף, יש דור שלם של שחקניות מצוינות, כמו ג'וליאנה מרגוליס (האישה הטובה), שעדיין לא סיימו את הדרך שלהן, עוד לא ראינו מספיק ממה שיש להן להציע. ותפקידים נהדרים נכתבים עבורן לטלוויזיה, בעוד שהקולנוע הרבה פחות סובלני כלפי התבגרות של נשים. כמו כן, יש גם כותבות רבות שצמחו בתוך התעשייה ועדיין רוצות לכתוב לנשים בגילן. אז אני חושבת שזה גם פשוט תיזמון טוב.

 

 

קארי בראדשו יכולה להיות כל אחת.

העבר של הדמויות בסקס והעיר הגדולה נשמר מעורפל בכוונה. קנדיס בושנל (סופרת שכתבה את הטור הקבוע סקס והעיר הגדולה, עליו מבוססת הסדרה [ר.ג]) כתבה על קארי בראדשו הצעירה, לפני שהיא הגיעה לניו יורק, ואני תוהה אם אני בכלל רוצה שזה יהיה קיים, אם אנשים צריכים לגלות מי קארי היתה לפני שהיא הגיעה לתפוח הגדול. כולן מוצאות את עצמן אצל קארי, היא יכולה להיות כל אחת שהגיעה לניו יורק והמציאה את עצמה מחדש. הן הפכו להיות המשפחה אחת של השניה. והאמת היא שזה קצת חלק מהפנטזיה, שאין לך עבר ואין לך משפחה שמתקשרת לשאול למה את לא מתחתנת ומתי תביאי נכד.

 

 

את הפטמות המלאכותיות של סמנת'ה ניסיתי על עצמי קודם.

בכל הנוגע לשימוש במותגים סקס והעיר הגדולה היה חגיגה. לא היה שום לחץ בכל הנוגע לשימוש בהם ובמקומות אמיתיים, בניגוד לתכניות ברשתות טלוויזיה אחרות שמוגבלות על ידי מפרסמים, כך שדי חגגנו על זה. יום אחד שתי נשים שלחו לנו דוגמה לפטמות מלאכותיות שהן מייצרות ומנסות לקדם. מיד רצינו לבדוק את זה, ואני הלכתי איתן. זה היה כל כך מצחיק, שהחלטנו להכניס את זה לפרק. לא כדי לקדם אותן ואת המוצר שלהן, אלא בגלל שחשבנו שזה סיפור טוב.

 

 

קיבלנו כיסאות קטנים מנייר בדרישה להחזיר את איידן.

חלק מהדברים שקורים בסדרה הם מכוונים, וחלק הם תוצאה של כימיה. סטיב, למשל, היה אמור בהתחלה להיות מושא אהבה של שרלוט. כשהוא הגיע לאודישן הוא היה נראה מוזר מדי בשבילה, אז חשבנו להפוך אותו לסטוץ של מירנדה. משהו בכימיה ביניהם עבד, והוא נשאר. גם איידן היה אמור להבליח ולהעלם. אבל הכימיה ביניהם היתה טובה, וגם הקהל אהב. התחלנו לקבל ממעריצים כיסאות קטנים מנייר, בדרישה להחזיר את איידן. התקשרנו לג'ון קורבט לשאול אותו אם זה הוא, אבל היה ברור שהוא דמות אהובה, שהיחסים האלה עובדים ושהוא יחזור.

 

 

החבר הישראלי שלי הפך לדמות של דיוויד דוכובני.

הרבה מהכתיבה היא מהחיים. כשאת כותבת, יש לך את האופציה ליצור דמות חכמה יותר, שתגיד את מה שלא אמרת, תעשה את מה שלא עשית. את יכולה לתקן את הטעויות של עצמך.

 

במשפחה מודרנית זה קורה פחות, למרות שזה הגיע בדיוק בשלב שבו אימצנו והפכנו למשפחה. אבל ב"סקס והעיר הגדולה" כמות מביכה מאד של דברים היא מהחיים. יש דברים שהם ממש אחד לאחד. הדמות של דיוויד דוכובני, למשל, חבר הנעורים של קארי שהגיע לניו יורק להתאשפז מרצון במוסד לחולי נפש, זה סיפור שקרה לי. כשהייתי בת 16 באתי לישראל בטיול של נוער יהודי, הכרתי בחור ישראלי והתאהבנו. חסכתי כסף ממלצרות ובאתי שוב לבקר אותו, ועם הזמן הקשר נותק. אחרי כמה שנים הוא הופיע בניו יורק ונשאר מאד מעורפל לגבי סיבת הביקור. בסופו של דבר התבהר שהוא בא לאשפז את עצמו מרצון, והלכתי לבקר אותו. הוא שאל אם אני אכתוב דמות כזאת ואמרתי שמה פתאום, אבל אז הוא אמר לי "את יכולה".

 

יש כותבות רבות שצמחו בתוך התעשייה ועדיין רוצות לכתוב לנשים בגילן. סינדי צ'ופאק במכללת ספיר (צילום: יח"צ)

 

הכתיבה תמיד התחילה בצחוק או בכי על הדייט של אתמול.

העבודה בצוות היא לא תמיד פשוטה, אבל מפרה. היום אני כותבת ב"משפחה מודרנית", ושם חדר הכותבים הוא שקט יותר. ב"סקס והעיר הגדולה" זה ממש לא היה ככה. היינו יושבות וצוחקות, או בוכות, על כל הדייטים מהערב הקודם, וככה זה היה מתגלגל. כשזה נשים יש גם פחות בעיות של אגו, זה בעיקר פשוט קולות שונים. הסצנות בבתי קפה, כשהדמויות מנהלות את הדיונים שלהן, זה בעצם גילום של מה שהיה קורה לנו בחדר הכתיבה.

 

 

אני מעריכה את נקודת המבט הגברית על נשים.

במשפחה מודרנית אנחנו צוות של 12 כותבים, עשרה מתוכם גברים. זה מורגש, הדמויות הגבריות הן הקולות האקטיביים והמצחיקים בתכנית, הם מניעים את הסיפורים, והנשים בעיקר מגיבות אליהם. למרות שאני חושבת שגלוריה היא דמות מאד מצחיקה. אני תמיד מופתעת שאנשים אומרים שקלייר היא דמות מאד צווחנית או כועסת. אני חושבת שהיא מצחיקה, ואני יכולה להזדהות איתה. אני חושבת שאם הייתי צריכה להתמודד עם פיל (בעלה) הייתי מתנהגת באותה צורה.

 

אבל אני מעריכה את נקודת המבט שלהם עלינו, ואיך הם רואים מערכות יחסים, זה מייצר המון סיטואיציות קומיות. עשינו פרק בו כל הנשים מקבלות מחזור באותו הזמן, ופיל היה צריך להתמודד עם זה. אני הייתי כותבת את זה אחרת, ודווקא היה ממש מצחיק לראות את הזווית שלהם: את הזכר חסר האונים, שהסיוט הגדול ביותר שלו מתגשם, כל הנשים בבית במחזור, ועוד ביום האהוב עליו בשנה. אני מרגישה בת מזל לעבוד בתכנית הזאת, כי זאת תכנית שמהנה לכתוב אותה.

 

 

בסיינפלד החליטו לכתוב את איליין כמו גבר.

אני חושבת שפעמים רבות, בגלל שיש הרבה יותר כותבים מכותבות, הם לא תמיד נותנים לנשים להיות יותר אנושיות, פגומות, מצחיקות. אני זוכרת ששמעתי את אחד הכותבים של סיינפלד מדבר על איליין, ובהתחלה היה להם קושי למצוא קווי עלילה בשבילה. ואז הם החליטו שכל סיפור שיכול להתאים לג'רי או לכל אחת מהדמויות יכול להתאים לה. הם פשוט כתבו אותה כמו גבר, ואז היא הפכה לדמות נהדרת. אני מניחה שבאופן אידיאלי לא הייתי רוצה שיכתבו דמות נשית כמו גבר כדי לעשות אותה מצחיקה. הייתי רוצה שפשוט יראו אותה כדמות אנושית, מצחיקה בדרכה, שיכולה להיות המרכז.

 

 

כישרון גדול יכול לגרום לכל דבר לעבוד.

היום יש יותר ויותר דמויות מורכבות ועשירות, ולא רק תצוגה של נשים צעירות ויפות. עבור גברים זה תמיד היה המצב, להם מותר להיראות איך שבא להם, מותר להם להשמין ומותר להם להקריח. אני מקווה שזה יהיה כך יותר עבור נשים, אבל אני לא יודעת אם זה באמת יקרה עד הסוף. אפילו בתכנית Girls, שהיא ממש יוצאת דופן, בפוסטר הן כולן נראות יפות.

 

לא רק תצוגה של נשים יפות וצעירות. שונדה ריימס, היוצרת של האנטומיה של גריי (צילום: רויטרס)

 

אבל אני חושבת שאי אפשר לעשות טלוויזיה רק עם אג'נדה. אפילו שונדה ריימס (היוצרת והתסריטאית הראשית של האנטומיה של גריי [ר.ג]), שעשתה המון צעדים עבור נשים שחורות, היא פשוט בבסיס שלה כותבת מאד מוכשרת עם סיפורים ממש טובים, והיא במקרה שחורה, ובמקרה מייצגת קול חדש. אבל אני לא חושבת שהיא היתה מצליחה רק על בסיס אג'נדה. אני פשוט חושבת שכישרון גדול יכול לגרום לכל דבר לעבוד.