אני ממתינה על המדשאה הגדולה מחוץ לבמת טקס חלוקת המדליות ושומעת בזה אחר זה המנונים של המדינות שזכו במדליות הזהב בקטגוריות השונות. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו יגיעו גם לקטגוריה שלי ואני אשמע לראשונה בחיי את ההמנון שלנו מתנגן במדינה אחרת.

 

 

עוד ב Onlife:

 

 

כשבוקר אחד את מתעוררת משותקת

רק ארבעה ימים קודם חגגתי את יום הולדתי השלושים, אי שם בעיירה קטנה באיטליה, רחוק מהמשפחה והחברים, בידיעה שזה חלק מהמחיר שמשלמים כשבוחרים לעסוק בספורט מקצועני ובטח כשמתכוננים למשחקים הפראולימפיים שיתקיימו בלונדון בקיץ. אני מוצאת את עצמי באמצע אגם יפהפה, חושבת מחשבות יום הולדת אופייניות ובוחנת את העשור החולף של חיי. עשור של תהפוכות בלתי צפויות, רגעים לא פשוטים בהם הרוח משנסת מותניה אל מול מאבקיו של הגוף ושברירי שניה שבהם הכי קל זה לוותר, לנוח ולהתמסר לכאב ולקושי.

 

להתעורר בבוקר רגיל בגיל 24, ובתוך שעתיים להפוך למשותקת בפלג גופי התחתון ולגלות שהגוף הוא רק אוסף של איברים, זה גילוי מהותי ומאתגר. בעיקר כשהמוטיב המרכזי בחיי עד אותו היום היה ספורט, ובנוסף אני מסיימת את השנה השנייה ללימודי הפיזיותרפיה. האתגר האמתי הוא זה היומיומי, הפשוט, הבלתי אמצעי של האדם אל מול עצמו. זה שכולנו חוות מדי פעם, כל אחת אל מול המגבלה שלה. אני נוטה לחשוב שהדרך לכל ניצחון גדול חייבת להיות רצופה בניצחונות קטנים, בהם יש בחירה מודעת להסתכל לקושי בעיניים ולהחליט שהוא לא מספיק משכנע.

 

 

 

יכולתי רק להתגעגע לספורט

הנה מכריזים על קטגוריית הנשים בסירת יחיד, הקטגוריה שלי, ומזמינים אותנו לעלות לפודיום. אני מתגלגלת באיטיות, נהנית מהשניות האלו לפני שיכריזו את שמי וינגנו את ה"תקווה", ומנהל המשלחת שלנו יתעד אותי, כדי שאוכל לשתף את המשפחה ברגע החשוב והמרגש הזה. חושבת לעצמי כמה עברתי בחמש וחצי השנים האחרונות, על ההחלטה בכלל לחזור ולעסוק בספורט.

 

המפגש עם הנכות הגופנית הרחיק אותי מרחק שנות אור מהעיסוק בספורט, למרות שהייתי כדורסלנית מקצוענית כל חיי. אמנם חזרתי ללימודים והתחלתי לעבוד כפיזיותרפיסטית של תינוקות וילדים, נרשמתי לתואר שני ובעצם המשכתי במסלול החיים ובהשגת המטרות שהצבתי לעצמי, אך לא יכולתי להתקרב למגרשי הכדורסל והמחשבה לחזור ולעשות ספורט לא עלתה במוחי. נותרתי רק עם הגעגוע והזיכרונות הטובים.

 

כשהקימו מחדש את נבחרת כדורסל הנשים בכיסאות גלגלים (פרויקט שהוקם בשיתוף "אתנה" וההתאחדות לספורט נכים) לקח לי זמן רב להיענות לבקשתן שאצטרף, אך מהאימון הראשון היה לי ברור שזה כנראה היה רק עניין של זמן.

 

המפגש עם החתירה היה תהליך בפני עצמו, ולולא דחיפה מאוד חזקה מההתאחדות לספורט נכים (ותודה ללימור גולדברג), אין סיכוי שהייתי נכנסת לסירה. גיליתי בחתירה אתגר חדש, רק אני מול המים, מול עצמי. בחתירה יש רגעי מדיטציה שמובילים אותי פעמים רבות לדיאלוג נוסף עם הגוף. השתפרתי מהר וקבעתי את הקריטריון למשחקים הפראולימפיים באוגוסט 2011 בתחרות אליפות העולם, בה גם זכיתי במדליית ארד.

 

בחתירה מצאתי אתגר חדש, וגם מקום של מדיטציה. מורן סמואל

 

לא יורדת מהפודיום בלי התקווה

במקום השלישי מכריזים על שם המתחרה הקנדית, במקום השני הברזילאית ובמקום הראשון – ישראל. הלב מתרחב, מאיץ את דפיקותיו בהתרגשות והחיוך הוא מהסוג שבשום דרך לא ניתן לווסת אותו. הכרוז מחכה שיעניקו לי את המדליה ואז מכריז באנגלית "ועכשיו ההמנון הלאומי של ישראל". אני מתיישרת בכיסא הגלגלים מוכנה לשיר בגאווה את ההמנון וליהנות ממדליית הזהב הראשונה שלי. מתחילה להתנגן מנגינה לא מוכרת, ואני מנידה בראשי לשלילה בצניעות, מנסה לאותת שזה לא נשמע כמו ההמנון שלנו. השניות חולפות ואני מבקשת ממנהל הטקס לעצור את המנגינה. הם נענים לבקשתי, בודקים שוב מה יש באמתחתם ומתנצלים באדיבות "סליחה, אנחנו לא מוצאים את ההמנון שלכם".

 

ברגעים האלו הראש עובד מהר, הוא מקושר באופן ישיר עם האינסטינקטים הכי בסיסיים שלי. חולפת במוחי רק מחשבה אחת – אני לא יורדת מהפודיום בלי לשמוע את התקווה. בלי היסוס אני מבקשת ממנהל את הטקס את המיקרופון ואת הרשות לשיר בעצמי את ההמנון. הקהל שרואה את המתרחש מתחיל להריע בפליאה, ואני מתחילה בקול רועד את המשפט הראשון "כל עוד בלבב פנימה" והקהל משתתק. המילים של ההמנון מתארות בדיוק את הרגע הזה, "נפש יהודי הומיה". היה לי ברור באופן הכי טבעי שאני עושה את הדבר הנכון, שאני אצליח לתעל את המצב המביך הזה לטובתי ולטובתנו.

 

המארגנים של התחרות היו מאוד אדיבים וגם בטקס וגם עכשיו אני לא חושבת שמשהו מזה נעשה בכוונה תחילה – זו הייתה טעות תמימה. הם שמחו על היוזמה שלי, התרגשו איתי ביחד והריעו עם כל הקהל שבא לצפות בתחרות.

 

מורן סמואל שרה את ההמנון:

 

 

 

לבחור כל יום מחדש איזה אדם אני רוצה להיות

אני שמחה על הזכות שניתנה לי לרגש כל כך הרבה אנשים, אני מאמינה שכל אחד ואחת מאיתנו אחראים לשמש דוגמא לסביבה שלנו. כאישה וכספורטאית חשוב לי להיות קשובה לסביבה שלי, להיות בדיאלוג ובמפגש מתמיד עם אנשים, ולנסות להשפיע מעצם העשייה החיובית ודרך החיים שלי. לא לקחת כמובן מאליו את המקום שלנו בעולם ולנסות להפוך חסרונות ליתרונות;הדרך שאדם עובר כשהוא מזהה חסרון והופך אותו ליתרון - היא זו שמרגשת, שמשפיעה ונוגעת באנשים אחרים.  המגבלה היחידה בחיים היא זו שמציב האדם לעצמו.

 

למרות שאני עדיין לא אימא (גם זה בתכנון), אני מסתובבת בעולם כאילו צועד איתי הילד/ה שעוד לא נולדו והם רואים וערים למעשים שלי, למילים שבהן אני בוחרת להשתמש, להתנהגות שלי כלפי אחרים וכלפי עצמי. כשזוהי נקודת הפתיחה, חריגה מהדרך הזו היא קטנה יותר. זה עשוי להישמע יומרני, מעייף, ואולי בלתי אפשרי – עבורי זה חלק מהאדם שאני רוצה להיות, שאני בוחרת להיות, כל יום מחדש.