איכשהו, מצאתי את עצמי כותב שוב על אחת הסוגיות השחוקות והמאוסות ביותר כשמדברים על יחסי הגומלין בין גברים ונשים – מי משלם בדייט. בשונה מהמקרים הרגילים בהם הדיון ניצת הודות לסטטוס פרובוקטיבי או כתבה ממוחזרת, הפעם קרה הדבר בזכותו של ברנש אחד שהחליט לבקש החזר נסיעות כספי בעקבות דייט שלא ענה על ציפיותיו. כאן מדובר במקרה קיצוני, משום שהבחורה שילמה את ההוצאות של עצמה, ואותו בחור דרש ממנה לכסות גם את ההוצאות שלו, אבל זו דוגמה אחת לתופעה שעובדת בדרך כלל הפוך.

 

עוד ב Onlife:

 

פעם גברים שילמו בדייטים כי רק להם היה את הכסף

גילוי פעוט: אני מאמין שגבר שיכול להרשות זאת לעצמו, צריך לשלם על בת זוגו בדייט הראשון, במיוחד אם הוא יזם את הפגישה ובחר היכן תיערך. זו מחווה יפה של רצון טוב ונימוס. למרות שמחווה זו ניתנת לפרשנויות נוספות, כך מקובל גם באינטראקציות מעולמות אחרים כמו הכנסת אורחים ופגישות עסקים. מה שבכל זאת הופך את הדיון הזה לרלוונטי זו העובדה שסוגיית התשלום היא סוגיה יומיומית ושכיחה, שמגלמת בצורה מושלמת את התפיסות השונות בהקשר של יחסי הגומלין בין גברים ונשים.

 

שורשי התפיסה שלפיה גברים צריכים לשלם בדייט הראשון (ובכלל?) מצויים במנהגים שאומצו כשפני החברה היו שונים מאוד מאלו שאנחנו מכירים. בעבר תפקידם המסורתי של גברים היה פשוט:  כל שנדרש מהם היה להגן ולפרנס, וכך הם עשו, אך למעשה, נוכח מעמדן של הנשים עד לפני עשורים אחדים, זה היה קצת יותר ממנהג – זה היה כורח המציאות. נשים עבדו בהיקפים קטנים יותר ובעבודות משתלמות פחות והגברים נהגו לפרוס חסותם על בנות לווייתם (מה שבוודאי גם עזר לקבע את מעמדם בחברה).

 

 

נשים כבר לא זקוקות לכספומט אנושי שיוציא אותן לבלות

אני מאמין שפג תוקפו של הסידור לפיו הגבר קונה את זמנה ותשומת ליבה של האישה, אך לא רק בגלל מה שנוהגים לכנות במחוזותינו "המהפכה הפמיניסטית". אז בואו נפתח רגע את הסיבות שאמורות סוף סוף להוריד את הנושא הזה מסדר היום המגדרי:

 

אישה זה לא מוצר מדף: המרמור שחש חברנו מההודעה הוא תוצאה של ציפייה שלא התממשה. בחיינו יש ציפיות רבות כאלו, אך כנראה שהפעם האכזבה הייתה גדולה מכפי שיכול היה להכיל: הבחור שילם ממיטב כספו וקיבל עבורו את זמנה ונוכחותה של האישה, אך זו לא ניפקה את התשואה שאליה ציפה. ההתנהגות שלו, שמזכירה התנהגות של צרכן ש"דפקו אותו" חושפת את מה שנמצא בסאבטקסט של התשלום בדייט: הרצון לקנות משהו שאין לו מחיר – אישה (או לפחות חלק ממנה).

 

במקום לשלם על מין משלמים על אוכל: הודות לשיח התוסס והתמורות שחלו בעולמנו נשים מודעות לכך שההצעה לשלם עליהן אינה רק אדיבות ג'נטלמנית, אלא למעשה כפייה של מחויבות פיקטיבית כלפי הבחור: "אני משלם עליך עכשיו, תחזירי לי אחר כך". נשים רבות מתנגדות לכך מתוך ההבנה שהתנהגות כזו מפרה את השוויון ומזהמת את האינטראקציה, ולכן מתעקשות לשלם בעצמן.

 

יש חיים מחוץ למטבח: הפערים בגובה השכר בין גברים ונשים מצטמצמים והזדמנויות תעסוקה רבות נפתחות בפני נשים, שמחזיקות קריירות ומנהלות חיים עצמאיים. התמורות האלו מרוקנות מתוכן את הפרדיגמה לפיה תפקיד הגברים הוא להגן ולפרנס. נשים יכולות לדאוג לעצמן והן אינן צריכות כספומט זקוף-זין שייקח אותן, ברוב חסדו, לקצת "גוד טיים" מחוץ למטבח.

 

ועוד אחד לדרך: במדינה בה ההכנסה הפנויה הולכת ומצטמקת ויוקר המחיה הולך ועולה, גברים חייבים לשנות את סדר העדיפויות שלהם. אם לא מפאת הנימוס והכבוד לנשים שנפגעות מאקטים בוטים של הבעת בעלות, אז מכיוון שהאקטים האלו יקרים. עם ההבנה הזו גוברים הסיכויים לסערת רגשות כאשר נתקלים ב"הוצאה לא משתלמת" כמו דייט שלא הצליח או "בחורה שלא נותנת". כשיש פחות ופחות משאבים, יותר ויותר רגשות שליליים צפים כשאלו מתבזבזים, ואלה לא מסוג הרגשות שכדאי לגרור לתוך מערכות היחסים שטרם התחילו.

 

ההודעה ששלח הבחור שביקש החזרים על השתייה והנסיעות שלו (צילום מסך)

 

אנחנו כל כך רגילים לזה שמישהו מנסה לקחת לנו את הכסף

אנחנו רגילים להתנהל בעולם דרך פילטר של "מגיע לי". אנחנו רואים את זה איפה שאנחנו לא מסתכלים – פרסומות, מגזינים ונותני השירות – כולם מספרים לנו שמגיע לנו. מגיעה לנו טלוויזיה ענקית, מגיע לנו סמארטפון שעושה יותר ומגיעה לנו הלוואה של עשרות אלפי שקלים ללא ערבות (אבל עם וואחד ריבית) וכך זה נמשך. ישראלים מתים על "מגיע לי". אנחנו אלופי העולם בלהוציא את המקסימום ממשהו, לטוב ולרע.

 

כל מי שאי פעם עבד כנותן שירות במרכז לקוחות, מלצרות או כל מתן שירות אחר מול ישראלים, יודע זאת – בלתי אפשרי לרצות אותנו. אנחנו קטנוניים ואגרסיביים ואנחנו לא נוותר עד שלא נקבל את מה שאנחנו בטוחים שמגיע לנו. יכולות להיות לזה כמה סיבות, אחת מהן היא שהתרגלנו לכך שתמיד יש מישהו שמנסה לדפוק אותנו: חשבון סלולרי שאי אפשר להבין בו כלום, חבילות צפייה שמשתנות בלי שאנחנו יכולים להגיב, ומתח רווחים דמיוני בעבור מוצרי הצריכה הבסיסיים שלנו. אם נחבר את "מגיע לי" עם הפרנויה שהמדינה הזו מייצרת, נקבל גברים שדורשים החזרי נסיעות אחרי שלא קיבלו את מבוקשם.

 

כל האירוע הזה יכול היה להיות אנקדוטה משעשעת, אלמלא תחושת ה"מגיע לי" הזו לא הייתה משותפת לכל כך הרבה גברים, שבתכל'ס, מתייצבים בפני בחירה לא פשוטה: לא תשלם? תיחשב כקמצן וגס רוח – וזו עילה מובהקת לסיום מערכת יחסים. כן תשלם? ייתכן שתואשם בפטרונות והתנשאות, עוד עילה מובהקת לסיום מערכת יחסים. מי תרצה לצאת עם גבר שמפעיל מונה בשביל לבלות איתה? ומצד שני, מי תרצה לצאת עם גבר שלא מוכן להקדיש ממשאביו על מנת ללמוד להכיר אותה טוב יותר?

 

כשהיא באה בשביל ארוחת חינם ולא בשבילך

זה פחד אלוהים, הדבר הזה. אנחנו הרי משתמשים בכסף בשביל למדוד הצלחה ואושר, והוא משמש לנו ככרטיס ביקור כשאנחנו רוצים להציג את עצמנו בצורה המחמיאה ביותר. זה מצב מעוות, נכון, אך אפשר להציע תיקון אחד, קטן יותר, יש שיגידו כמעט שוויוני:

 

אם זה לגיטימי לפסול גבר כבן זוג פוטנציאלי בהתבסס על החלטתו אם לשלם או להתחלק בתשלום בדייט, גברים יכולים לעשות את אותו הדבר. היה ובסיומו של הדייט התחושה היא שהאישה שאיתנו לא עושה אפילו קולות סמליים של רצון טוב, אנחנו צריכים להסיק מסקנות דומות בעצמנו ולסיים הפרשיה עוד בחיתוליה, מתוך הבנה שיותר מעניינת אותה הארוחה בחינם מאשר הסיכוי לחתן.

 

____________________________________

לבלוג של טל שמואלי: ביצים: החוויה הגברית לסוגיה