כשהייתי קטנה ההורים שלי תמיד ביקשו ממני לא לחזור בלילה לבד ממסיבות כיתה, ולבקש מטל, הבן של השכנים, ללוות אותי הביתה. מעניין אם הם זוכרים את זה היום, אחרי האונס בחניון של גן העיר. בחורה הלכה עם החבר שלה להביא את האוטו, ונאנסה פעמיים: בפעם הראשונה, האנס כפה על בן זוגה לקיים איתה יחסי מין לנגד עיניו, ואחר כך התפנה לאנוס אותה בעצמו. לא מקנאה באף אחד מבני הזוג, שניהם חוו אירוע טראומטי, אלים וקשה.

 

עוד ב- Onlife:

 

 

אני תוהה מה היה יותר גרוע. זה לא משנה שזה חבר שלך וכבר שכבת איתו בעבר. להיפך. החלק הטראומטי באונס הוא לאו דווקא אקט החדירה או האלימות הפיזית. החלק הקשה הוא אובדן השליטה המוחלט על הדבר היחיד בעולם שהוא לגמרי שלך ובשליטתך: הגוף שלך. אף אחד לא רוצה להיות חיה בקרקס שמבצעת פקודות למען השעשוע הפרטי של הצופה. זו חוויה משפילה מאין כמוה. והנה, בהינף סכין, דווקא מה שהיה אמור להגן עליך בחניון החשוך הפך לעוד אמצעי להשפלה וגרימת כאב.

 

מה מפחיד יותר – חניון חשוך או דייט?

אבל מעבר לפן החדש והמלבב הזה של אונס, האירוע הזה גורם לי לחשוב על כל השטויות שלימדו אותי לאורך השנים, על כל הכלים הפגומים שנתנו לנו כדי לזהות סכנה ולשמור על עצמנו. כי לא משנה כמה פעמים יגידו לנו שרוב מקרי האונס מתרחשים על ידי תוקף מוכר, בביתה של הנפגעת או בביתו של התוקף, אנחנו נמשיך לפחד מחניונים חשוכים. לא משנה כמה יסבירו לי שאונס בדייט נפוץ ושכיח בעשרות אחוזים מאונס בסמטה חשוכה, אני עדיין אפחד יותר ללכת באזור התחנה המרכזית מאשר לצאת לדייט.

 

אני הולכת בלילה הביתה ושומעת הערות על הגוף שלי מחמישה נערים שהולכים במדרכה השנייה. אני אומדת את כוחם מול כוחי, והמאזן ברור. אז אני רק מנסה להמשיך ללכת רגיל, מקווה שהרחוב הארוך הזה כבר יגמר ונוכל להיפרד באיזו פנייה, מנסה ללכת קצת יותר לאט כדי שאני אהיה מאחוריהם ולא הם מאחורי. קשה לי לראות איך הדייט הכיפי שחזרתי ממנו הרגע היה, סטטיסטית, הרבה יותר מסוכן.

 

הייטקיסט אשכנזי מבית טוב לא יכול להיות אנס פוטנציאלי, נכון?

זה לא שאני חיה בפחד תמידי, על אף שההיגיון המתמטי אומר שיש לי את כל הסיבות. זה בלתי אפשרי ובכלל, מי רוצה לחיות ככה? ובכל זאת, כשאני לא רוצה לפגוש גבר בדייט הראשון אצלו בבית, אני אזכה לתגובות לועגות ומתנשאות, שמיד יגרמו לי להרגיש כמו ילדה מפוחדת ומטומטמת, והנורא מכל – לא זורמת. אוי לא, רק לא זה. "נו, נראה לך שאני אעשה לך משהו?". שאלה מאד רלוונטית, כי הלא ידוע שאנסים מעדכנים אותך מראש שזה מה שהם הולכים לעשות. הרי אם אני אעלה אליו הביתה וזה יגמר באונס, הדבר הראשון שאני אשמע זה "למה עלית אליו הביתה? מה חשבת שיקרה?".

 

אבל זה חלק מהעניין, עוד תולדה של המיתוסים שאנחנו רגילים לצרוך לגבי אונס. אחרי הכל, הייטקיסט אשכנזי מבית טוב לא יכול להיות אנס פוטנציאלי, נכון? התגובה הרגשית המותנית, תוצר של שנים ארוכות של חינוך הישרדותי לקוי, מסרבת להישמע לקול ההיגיון, ולא נותנת למציאות לבלבל אותה עם העובדות. התגובות המוכנות, הרגילות, אלה שאנחנו מתוכנתים אליהן, תמיד יצוצו ראשונות.

 

אני לא מתלבשת כמו זונה ולא הולכת בחניונים חשוכים, אז לי זה לא יקרה

כבר קצת התרגלתי לעובדה שכל טור שאי פעם ייכתב על אונס יזכה לטוקבק מסוג "זה שאת פריג'ידית ולא אוהבת מין לא אומר שכולן ככה", גם אם מדובר בטור על אונס תינוקות. במקביל, תמיד תבוא גם האשמה על תלונות השווא. לא יעזור כמה פעמים תסבירי שאחוז תלונות השווא על הטרדות מיניות זהה לאחוז תלונות השווא על כל עבירה אחרת, כי הרי ברור מאיפה זה מגיע. בעוד גבר יכול לדעת בוודאות שהוא מעולם לא רצח, הוא לא יכול אף פעם לדעת בביטחון גמור שמעולם לא הטריד מינית.

 

אבל דווקא התגובה של הנשים מפחידה יותר. מישהו נתקל בתגובה של נשות קריית מלאכי להאשמות נגד ראש העיר שלהן? לשיטתן, הנאנסות אשמות כי הן מתנהגות כמו זונות. גם כאן, אין לי ספק שכל העובדות שבעולם לא יבלבלו אותן. לא משנה כמה תנופפי במספרים ותספרי להן שאין הבדל בכמות מקרי האונס בקיץ ובחורף, שיש מקרים רבים של אונס ילדות וקשישות ושאונס מתבצע גם במגזר הדתי (של כל הדתות), זה שדואג לשמור את הנשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. לא משנה כמה תסבירי שאונס בכלל לא קשור למין כי אם לאלימות ושליטה באמצעות מין, ואין שום קשר בין אונס לבין עונג מיני טהור.

עד האונס הבא

אני מניחה שהגישה הזאת מאפשרת לנשים לשמור על אשליה של שליטה: אני לא מתלבשת כמו זונה ולא הולכת בחניונים חשוכים, אז לי זה לא יקרה. אם אני אקפיד על כמה כללי בטיחות בסיסיים אני אצליח לשמור על עצמי מפני סוג האלימות הזה, שמתרחש בתדירות שהן בטח לא רוצות אפילו לדמיין. אחת משלוש נשים בישראל עברה או תעבור תקיפה מינית, הרי לא ייתכן שכולנו זונות פלרטטניות. ואיך בכלל הן מצליחות להסביר לעצמן אונס של ילדה בת שמונה או אישה בת שמונים. "הוא חולה נפש", הן אומרות לעצמן. מקרה קיצוני, עשבים שוטים.

 

באיזשהו מקום אני יכולה להבין אותן, אלה מחשבות שקשה לשאת או להכיל. כולנו חיות באיזושהי הכחשה על ממדי הסכנה כדי להצליח לחיות חיים נורמליים. כי באמת, לחיות בפחד תמידי זו לא צורה של חיים, אלא של הישרדות בלבד. אבל הנשים האלה הן גם אימהות לילדות וילדים, ובסופו של דבר, התעלמות מסכנה לא באמת מעלימה אותה.

 

כדאי אולי לפקוח את העיניים, להביט במציאות נכוחה, ולחשוב איך ומאיפה השינוי אמור להגיע. וכן, מאיפה שאני מסתכלת, זה צריך להגיע בדיוק מהחינוך שהן נותנות לילדים ולילדות שלהן. להמשיך לתלות את האשם בנפגעות זו גישה שתעשה הכל חוץ מלמנוע את האונס הבא. למעשה זו בדיוק הגישה שתכשיר את האונס הבא, זה שעלול לפגוע בבנות שלהן.