מדינת ישראל מתגאה חדשות לבקרים, בארץ ובחו"ל, במיגור הסחר בנשים בישראל. אין ספק שממדי התופעה פחתו, אך יחסנו אל הנשים ? בעינו נותר: הזונה עשתה את שלה, הזונה יכולה ללכת. ללא פיצוי של ממש.

 

עוד ב - Onlife:

 

גזר הדין בעניינו של רמי סבן ואחרים, שניתן לאחרונה, לאחר שסחרו  במאות נשים, הוא יצירת מופת בתחום זה. הוא משמש מענה מדויק לצורך הבלתי פוסק של מדינת ישראל להתגאות במאבקה בסחר בנשים בעיני האמריקאים ובעיני העולם. בימים אלה, כשהדו"ח האמריקאי השנתי בנושא הסחר קרב ובא, היה גזר הדין מתת של ממש במועד בו פורסם.

 

הוא נפרש על פני 77 עמודים, היקף נדיר ביחס לגזר דין. הוא רצוף ביטויים וציטוטים המוקיעים את עבירת הסחר: "קולמוסים רבים נשברו בהדגשת החומרה היתירה של העבירה ופגיעתה בצלם אנוש"; "עבירות סחר נוגדות את כור מחצבתנו"; "החפצה בלתי נתפסת". הסוחרים כונו "פורצי כבוד האדם" והנשים הוגדרו "חפץ דומם שכל תפקידו לספק יצרים קמאים אפלים".

 

בית המשפט גם סקר בגזר דינו פרשיות סחר קודמות ואת פסקי הדין שניתנו שם. חלק מהפרשיות היו בבחינת "מכרות ותיקות", במובן העגום של העניין. לא פעם המדובר היה בנשים שפגשנו בכלא, ממש לפני גירושן, ונאלצנו לגבות את עדותן, להעבירה למשטרה, ואז להתחנן ולדרוש שהשוטרים יפתחו בחקירה. העובדה שניתנו בפרשיות אלה, בסופו של דבר, גזרי דין שמצוטטים עד היום בפסיקה, הן רק היבט אחד ללעגה המר של מערכת המשפט לנשים אלה. היבט הבא לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר, בדרך כלל, בגזר הדין.

 

איפה הפיצוי לקורבנות?

בסיומו של גזר הדין מקונן בית המשפט כי "מלאכת גזירת העונש איננה קלה כלל ועיקר". אין לי ספק בכך. אך גם מלאכתן של קרבנות הסחר אינה קלה אף היא. בהליך מקומם זה של גזירת הדין, הן הפרקליטות והן בית המשפט הטיבו להדגיש את חומרת העבירה, אך כשלו בעונש שעוצב על ידם.

 

הפרקליטות היתה זו שהובילה את הקו המנחה: היא דרשה באופן נחרץ ותקיף מאסר משמעותי וקנס משמעותי. בשפה רפה יותר, כמעט כבדרך אגב, נדרש גם פיצוי לקרבנות העבירה. ההבדל הוא עצום: קנס עובר לקופת המדינה, הפיצוי עובר לנשים עצמן. נשים החוזרות מצוידות בסכום כסף מסוים לארצן, ישנה סבירות גבוהה יותר שיפתחו דף חדש. נשים החוזרות בידיים ריקות, סביר יותר להניח שיופיעו בגזר דין אחר, של שופט אחר, אי שם בעולם; שופט נוסף שיקונן כיצד הפכו אלה לחפץ המספק "יצרים קמאים ואפלים".

 

לא מוגנות ומאויימות, גם אחרי גזר הדין

אמנם, המדינה מעמידה לרשותן את הסיוע המשפטי, והן יכולות להגיש תביעות אזרחיות באמצעותו כנגד הסוחרים. בפועל, לאחר שבית המשפט עמד באריכות על האימה שהטילו הנאשמים על הקרבנות, ספק אם מישהי מהן תתבע את סוחריה. לו היה נפסק סכום משמעותי בהליך הפלילי, היה הדבר מקל באופן משמעותי על הנשים, והן לא היו צריכות לחשוש מסוחריהן, שכן ההליך הפלילי נשלט בידי המדינה, לא בידיהן. אך הליך אזרחי הוא הליך מורכב יותר: הן עצמן צריכות ליזום אותו (בעוד שרובן כבר אינן בישראל), להיות שותפות בניהולו, הוא נמשך שנים ארוכות, ויש קשיים משמעותיים יותר בגביית הסכומים שנפסקים.

 

ספק אם נשים החוששות מסוחריהן, שכוחותיהן הנפשיים תשו במהלך הסחר, יפתחו מלכתחילה בהליך מעין זה. זאת ועוד: קרן שהיתה המדינה אמורה להקים, למען קרבנות הסחר, ושנועדה בין השאר לדאוג לפיצוי נשים שסוחריהן לא טרחו לשלם את הפיצויים שנפסקו להן, לא קמה עד היום, למרות שעוגנה בחקיקה לפני קרוב לשש שנים. גם ההגנה על פרטיות הקורבנות חוללה כאן: גזר הדין מפרט את שמן המלא, בניגוד למקובל בתחום זה.

 

קורבנות סחר במחיר מבצע

מבלי להיכנס לכלל פרטי גזר הדין, אומר אך זאת: הפרקליטות קבלה את מבוקשה. עונשי המאסר שנפסקו אמנם משמעותיים, ושווים הכולל של הקנסות לקופת המדינה הוא בסך מאות אלפים. הפיצויים לנשים, לעומת זאת, היו זעומים בהרבה, ועמדו על כמה אלפי שקלים בודדים האחת. מרבית הקורבנות בפרשה זו לא פוצו כלל.

 

בהתחבטו בשאלה אם להתייחס לכל עבירה של סחר בנפרד בעת הטלת העונש, או לכל עבירות בצוותא, הביע בית המשפט את החשש כי בבחינת כל עבירה בנפרד "נמצא כקופאים במרכול המצרפים את תגי המחיר זה לזה, בלי להתייחס לתמונה בכללותה". לפיכך, לדבריו, בחר שלא לעשות כן בעת גזירת דינו, כי אם לראות את "התמונה הרחבה". בפועל, היו אלה הנשים הנסחרות אשר נמכרו במרכולו של בית משפט, עת קופאים בדמות שופטים ופרקליטים הדביקו על גופן הדווי תוויות 'מחיר מבצע', ביד זריזה ומיומנת.